אלוהים שלי רציתי שתדע. בקרוב נקפל את בדי הסוכה שעמדו איתנים ברוחות, ונתכנס באוהלה של תורה, שם יסיימו לקרוא את 54 פרשות התורה ויתחילו הכול מהתחלה. אני אוהב את בית הכנסת. אני לא פוקד את בית הכנסת באופן תדיר, אבל כשאני נעטף בקירותיו, אני מרגיש התעלות רוח. זו הסיבה, אגב, שכשאני מחתים דרכון במדינה אחרת, סקרנותי מביאה אותי לחיפוש בגוגל איפה ישנו בית כנסת פעיל במקום הזה. ואם אין – אז לפחות בית חב"ד. משהו שמתקשר עם השורשים הקמאיים שלי כצאצאו של אברהם אבינו.

אופיר לוי. מאמין שיש כוח גדול מאיתנו | צילום: דוברות ביה"ח 'קפלן'

 

אני בהחלט מאמין שיש כוח גדול ועצום מאתנו שמניע את כל הדבר המטורף הזה מבלי שיקרוס, ולדבר שנקרא אלוהים, אני קורא האלוהים הפנימי שלי. זה שמניע אותי. זה שעוזר לי לשמור ולברך כל יום מחדש את שלושת ילדיי. את משפחתי. את חבריי לחיים ולעבודה. את הרופאים והאחיות שמצילים חיים. את המחנכות בבית הספר שמעצבות את עתיד ילדינו. ולשם כך אני מתפלל, לא רק בבית הכנסת, אלא כשאני מצחצח שיניים בבוקר. סתם בהמתנה לקופאית בסופר. שנייה לפני שאני נרדם.

השנה אבחר לשאת תפילה חרישית גם בבית המלאכה לפאות במרכז הרפואי 'קפלן'. מקום בו נפתחים שערי שמיים עבור הנפש הדואבת של נשים חולות סרטן, וגם גברים. עובדות ומתנדבות חרוצות ונאמנות שוזרות במרץ ובדיוק רב – פיאות. רק פיאות. לא תרופות. לא שכפ"צים. רק פיאות. אבל כאלה מהסוג שנועד להעניק לחולות תרופה ושכפ"ץ נפשיים. אמי זכרה לברכה, שנפטרה לפני 25 שנים, חבשה פיאה שרכשה באלפי שקלים כי עדיין לא היה קיים שירות ייצור פיאות בחינם. 

כבר שנה עומד בבית החולים 'קפלן' בית מלאכה קטן וצנוע בשיתוף עמותת 'פיאה לכל אישה' מייסודו של אלי בן זיקרי, ובו מייצרים מאות פיאות בשנה משיער טבעי שנתרם ברחבי ישראל. כשנכנסים אליו יש שקט חרישי, כזה ששמור לבית כנסת במהלך תפילה שבלב, ורק תקתוק מכונות התפירה מפר במעט את השקט המופתי. הפיאניות החרוצות מושיטות ידיהן למכונה ומרוכזות בתפירה עדינה של הפיאה, כאילו עוסקות בקריאת דברי קדושה. 

 צוות בית המלאכה לפיאות ב'קפלן'. שערי שמיים נפתחים | צילום: דוברות ביה"ח 'קפלן'

הפיאות מוענקות חינם ללא תשלום לילדות, נערות ונשים ששיערן נושר כבר מהטיפול הכימותרפי הראשון שנועד להציל את חייהן, ובמרבית המקרים – אף להבריא אותן. הביקוש לפיאות נמצא בעלייה מתמדת. כל הזמן. גם בזכות גילוי מוקדם של נשים רבות שמאפשר טיפול מהיר והמשך חיים רגילים. 

שמחת פיאה חדשה. אני מביט בהשתהות כיצד מרגע לרגע נוצרת פיאה חדשה. כזו שבעוד מספר ימים או רגעים תונח על ראשה של אישה חולה ותעניק לה כוחות פלא להמשיך לאסוף כוחות ולחזק את הדימוי העצמי, ולהישאר חלק מהחברה, בעבודה, באירועים משפחתיים. כמו שהיה פעם. לפני המחלה הארורה. לפני הטיפולים המתישים.

הפיאה החדשה, עוצמתה כפתיחת ספר תורה חדש, פסוק רודף פסוק, פרק אחר פרק. שלמותה תעניק חיים חדשים לאישה שחוששת להגיע למקום העבודה, שלמותה תעניק אומץ לילדה חולה ללכת לבת מצווה של בת דודתה, שלמותה, שימו לב, תעניק לאיש חרדי ביטחון לחזור ולהתפלל בבית הכנסת שלו, כי מתברר שיודעים לייצר שם גם פאות לחיים, שפמים וזקנים.

אצעק צעקה. אתם בטח מכירים את הסיפור הישן על ילד שלא הצליח ללמוד קרוא וכתוב לפני שהכירו מושגים כגון הפרעות קשב וריכוז. בתפילת הנעילה של יום כיפור הוא צעק צעקה גדולה שהחרישה אפילו את זקני בית הכנסת ששמיעתם כבר לא משהו. הצעקה בקעה מהלב והיתה אמתית ומשמעותית, גם אם לא על פי חוקי הפורמט. כך אני מרגיש בבית המלאכה. אינני מבין דבר בהכנת פיאות. אינני יודע כיצד מדביקים את כל השיער הטבעי לרשת מסולסלת אחת. אינני יודע כיצד גורמים לפיאה להישאר מחוזקת על הקרקפת. אינני יודע וסביר שגם לעולם לא אדע.

אני רק יודע לצעוק את הצעקה: אלוהים שלי! רציתי שתדע!   

כתב: אופיר לוי