"נוגע בלבבות של אנשים"

בצלאל סבג, 29, במקור מירושלים וכיום מתגורר ברחובות, הוא אזרח עובד צה"ל, חזן וגם מתנדב אופנוען בסניף 'איחוד הצלה' ברחובות.

"לפעמים דומע". בצלאל סבג | צילום: קובי קואנקס

סבג אהב תמיד את עולם החזנות. "גדלתי בבית דתי, ותמיד אהבתי את הסליחות ובמיוחד את הימים הנוראים, ראש השנה וכיפור", הוא מספר. "זו תחושה מאוד מרגשת לדעת שאנשים מתרגשים בתפילה ומסוגלים להגיע לבכי של התרגשות בזכותך, וזה סוג מסוים של שליחות".

הוא משמש כחזן כבר שמונה שנים. הוא אוהב ללכת לבתי כנסת שונים בעיר, ובכל שנה מחדש הוא אומר לעצמו שהשנה הוא לא יהיה חזן, כי הוא רוצה להתפלל נטו מהמקום שלו, "וזה אומר להתפלל ולהרגיש את התפילה, וכשאתה חזן אתה מגיש את התפילה ואתה צריך אינטראקציה עם הקהל", הוא מסביר.

אבל הוא ממשיך לחזן כי מבקשים ממנו, "ובראש השנה מישהו אומר לך שהוא מגיע מהקצה השני של העיר כדי לשמוע אותך, והדברים האלה נותנים לי את התחושה שאולי לא התפללתי את המקסימום שיכולתי להתפלל, אבל זה שאתה נוגע בלבבות של אנשים, זה המון".

ביום כיפור אתה למעשה עומד על הרגליים במשך כל היום כשאתה בצום, איך מתמודדים עם זה?

"דווקא זה מתקשר למה שאמרתי על נושא השליחות. אני יודע שאני לא דואג רק לעצמי. זה גם להוציא את הגרון וגם מאמץ פיזי לא פשוט, זה לשיר ולנגן ולעמוד על הרגליים כל היום וזה לא קל, אבל אתה נוגע באנשים".

חזן מנגיש את התפילה. בצלאל סבג | צילום: קובי קואנקס

בראש השנה, כך הוא מספר, אנשים מתרגשים במיוחד. "זה יום הדין והקהל מגיב. החזן לפעמים אומר קטע והקהל עונה לו, וכשיש אינטראקציה טובה בין החזן לקהל שומעים את זה חזק. ביום כיפור יש חלק שנקרא וידוי, ויש וידוי ארוך, ושם מתוודים על חטאים. אני בתור ילד ירושלמי התפללתי אצל הרב עובדיה יוסף, התפללתי עליו פעם אחת בציבור ואני זוכר אותו אדם בן 80 ומשהו אומר את הווידוי ובוכה את נשמתו. אני לא אשכח בתור ילד, חשבתי לעצמי - מה? מה? בן אדם בן 83 שכל היום יושב ולומד מה הוא יכול לעשות? על מה הוא מסוגל לבכות, וזה נגע בי כל כך חזק שבכל שנה מחדש אני רואה אותו מול העיניים שלי בכיפור".

אתה מתרגש כשאתה רואה אנשים בוכים בזמן התפילות?

"גם אני עצמי לפעמים דומע. אנשים באים אליי אחרי תפילה ואומרים: 'בכינו בפעם הראשונה אחרי הווידוי', וזה שווה לעמוד על הרגליים יומיים כדי לשמוע כזה דבר". ביום יום סבג אינו עוסק בחזנות באופן קבוע, אך כמעט בכל בית כנסת אליו הוא מגיע מישהו מכיר אותו.

"קורה שבכל שישי ושבת אני חזן בבית כנסת אחר. בחלק מהמקרים מזמינים אותי לשבתות חתן ואני גובה תשלום, ואם לא מזמינים מראש זה בהתנדבות. אני מאוד אוהב לשיר, אבל לא לקחתי את זה למקום של להיות זמר, למרות שלפעמים זה עובר בראש. אנשים אומרים: 'אולי תעשה את זה משהו'".

מה תרצה לאחל לאנשים לשנה החדשה?

"בכובע של 'איחוד הצלה' אני מאחל לאנשים רק בריאות, שתהיה שנה מלאה באושר, בעשייה חיובית ולהביא את העולם למקום טוב יותר, וכמובן מגיעה תודה גדולה לאשתי שתומכת כל הזמן ובלעדיה כלום לא היה אפשרי". 

 "תפקיד החזן להעצים את הניגונים ולומר את המילה בצורה ברורה", אומר החזן דובי סלע. "רואה את אבא שלי לנגד עיניי".

"זמיר קטן". דובי סלע | צילום: אבי מועלם

דובי סלע, 66, החל את דרכו בעולם החזנות עוד בהיותו ילד קטן, כאשר היה צופה באביו, אפרים סלע ז"ל, שהיה בעצמו חזן. הוריו, ניצולי שואה, היו ממייסדי המושב בית מאיר, וכשהיה בכיתה ד' עברה המשפחה לרחובות, לרחוב בר אילן, ומאז ועד היום סלע נמצא באותו בית. בהמשך הרחוב נמצא בית הכנסת שבו עלה לתורה בגיל 13, ועד היום הוא החזן של בית הכנסת בחגים.

בעבר היה סלע מורה לשל"ח ולידיעת הארץ בבית ספר 'אמי"ת בנות' ברחובות, והיום הוא מורה דרך בארץ ובאירופה.

"אבא שלי היה חזן מאוד ידוע ואני הייתי מלווה אותו בימים הנוראים", מספר סלע. "אבא היה שומע תקליטים של חזנות ואני הייתי יושב לידו, וככה נדבקתי בחיידק". סלע מספר שהאהבה לחזנות הולידה אהבה נוספת, לאופרה, וכמורה דרך הוא זוכה ליהנות מאופרות גדולות באירופה.

"בעבר, מאחר ולא היו סידורים כמו היום בדפים, החזן היה קורא ואנשים היו חוזרים אחריו. המנגינה מעצימה את המילים אבל אני מעדיף שיכנו אותי שליח ציבור ולא חזן", הוא אומר.

הניגונים של סלע, לדבריו, הם הניגונים של אביו ז"ל. "עד היום כשאני עומד לפני התיבה אני רואה את אבא שלי לנגד עיניי, ואני עוד שומע בנגינה את ההערות שלו, וזה מעצים אותי. חזן מהלך על חבל דק. הוא צריך להיות קשוב למוזיקה, אם זה טון נמוך או גבוה, לשים לב שהקהל משתתף כי זה מעצים את התפילה. אם אני עושה חשבון נפש זה גורם לי להיות פחות בתפילה עם עצמי".

סלע מחזן מאז היה בן 22. הוא זוכר את הפעם הראשונה שראה דמעות בעיני אנשים ששמעו אותו. "אבא שלח אותי לבית כנסת גדול ונתן לי סולו", הוא מספר. "היה לי קול דק, זמיר קטן. היה לי טקסט אדיר ואז ראיתי את המבוגרים שיושבים קרוב לחזן, ואני רואה אותם מוציאים ממחטות ובוכים. עצרתי כי התרגשתי, ובסוף התפילה אבא בא אליי וחיבק אותי. הוא אמר לי: 'אתה יודע, כשזמר עומד על הבמה הוא מקבל מחיאות כפיים, אנחנו החזנים לא נקבל מחיאות כפיים, אבל אם נראה אנשים דומעים זה שווה אלף מונים' ".

בכי בפולין. דובי סלע | צילום: אבי מועלם

אירוע מרגש נוסף קרה לו גם כשיצא עם תלמידיו למסע בפולין. "הייתי מורה בבית הספר 'אמי"ת בנות'. הגענו לבירקנאו וביקשו שאעשה 'אל מלא רחמים'. בגלל שהוריי ניצולי שואה ידעתי שלא אהיה מסוגל לעמוד במשימה. כאן סביי וסבתותיי נשרפו, ולא היה מישהו אחר, אז ביקשתי גיבוי, ביקשתי מאנשים שהיו לידי שאם אחנק ולא אצליח לסיים, שיסייעו. באמצע הייתי חנוק, עברו שתי דקות ולא גיבו אותי, ואני מסתובב ורואה שהם כולם בוכים, וכל הקהל בכה, וזה היה רגע אמיתי".

סלע אף אומר את "אל מלא רחמים" בטקסי יום השואה של עיריית רחובות בבית העם במשך 30 השנה האחרונות, "ואני מתרגש בכל פעם מחדש", הוא אומרבאחד הטקסים האחרונים, לפני פטירת אמו ז"ל בגיל 96 לפני שלוש שנים, עלתה האם יחד עימו לבמה והדליקה משואה.

"אני חושב שתפקידו של החזן הוא להיות איש הקשר בין הציבור ובין התפילות. להעצים את הניגונים ולומר את המילה בצורה ברורה".

כל התפילות בעל פה

קייס מלקם זמנה, 58, החל את דרכו הארוכה לעמדת אחד הקייסים החשובים בקהילה האתיופית בארץ כבר כשהיה בן שבע, עוד כשהיה באתיופיה

מבחן שירה. קייס מלקם זמנה | צילום: פרטי

בשנת 1987 עלה ארצה, ומאז ועד היום הוא משמש כאחד מבין חמישה קייסים ברחובות. תפקידו של הקייס הוא מגוון, ומעבר לעובדה שהוא משמש כמגשר בין אנשים, מסייע בשלום בית, מלווה רוחנית אנשים בשמחות וגם באירועי פטירה, עליו מוטלת משימת החזנות במהלך השנה, וכמובן בחגי תשרי ויום כיפור

"אצלנו בקהילה שבת היא יוצאת דופן", הוא מספר. "כולם מגיעים לבית הכנסת, כל אחד מביא מהבית שתייה וחלה שהוא הכין בעצמו, ואחרי התפילה בשבת בבוקר כולם ביחד אוכלים את החלות, וכשהולכים הביתה מחלקים את מה שנשאר בין האנשים. אנחנו משמרים את המסורת שהיתה בבית המקדשכל התפילות הן בשירה

אחד המבחנים שקייס צריך לעמוד בהם הוא מבחן שירה, שבו בודקים עד כמה קולו יעמוד במשימה. את כל התפילות, מאז שהיה בן שבע, משנן קייס זמנה בראשו, ואת כולן הוא יודע בעל פה

"ביום כיפור כולם מגיעים לבית הכנסת", הוא ממשיך ומספר. "אני את ההכנה שלי עושה כבר חודש לפני כן. הולך לישון בכל יום בשעה 24:00 בלילה וקם בשעה 2:00 להתפלל עד 3:00". 

לאחר מכן הוא קורא פרקי תהילים ואז כבר מגיעה תפילת שחרית והוא נשאר בבית הכנסת. "מה מיוחד בשעות האלה? אתה לבד, יש שקט מוחלט ואתה יכול להתרכז בתפילה. יצחק אבינו היה מתפלל ככה", הוא מגלה

קייס זמנה לא צם רק ביום כיפור. לאורך כל השנה הוא צם בכל יום שני וחמישי. "אני צריך להיות בדרגה רוחנית גבוהה כדי שאוכל לסייע לאנשים שמגיעים אליי להתפלל", הוא מסביר. "כדי שבן אדם ירגיש את עצמו קרוב לקדוש ברוך הוא, הוא צריך להשקיע מעצמו". 

ביום כיפור, הקהילה שמגיעה לבית הכנסת מענה את עצמה לדבריו שבעתיים. "זה לא מספיק לא לאכול ולא לשתות", מסביר קייס זמנה. "בין התפילות אנשים מתענים וקופצים כדי לעייף את עצמם, כי מה המטרה בעינוי כשאתה יושב כל היום במזגן ואז ישן? איזה מין עינוי זה?". 

לשאלה האם אנשים לא מתעלפים כשהם קופצים ומתענים, הוא עונה: "תלוי באמונה שלו. וביום כיפור יש לי גם שמחה, שהגעתי למקום הזה ולזמן הזה, עבדנו קשה כל כך להגיע למקום הזה".