בנובמבר הקרוב ימלאו לאורי גורודיסקי מרחובות 80 שנה. הוא נולד ברחובות בשנת 1938 בבית היולדות ברחוב בנימין, בן לאחת מהמשפחות המייסדות של המושבה. אחד הרחובות בעיר קרוי על שם אבי סבו, שמואל גורודיסקי.

"כתוב, כי אחריך מי יזכור?" אורי גורודיסקי | צילום: אבי מועלם

גורודיסקי הוציא לאחרונה לאור את ספרו 'רחוב עזרא וכל השאר', ובו הוא מספר על רחובות מנקודת מבטו, מצעירותו ועד היום, דרך הילדות שחווה ברחוב עזרא ובעיר, ב'גן שושנה' ו'גן חסידה', בית הספר העממי, וגם מלחמות ישראל כפי שנחוו ברחובות, והחיים שלו כעורך דין פעיל וכמייסד מועדון רחובות לנופש וספורט.

את הספר, המשופע באנקדוטות מהווי המושבה ועיר לעתיד, החליט לכתוב בעקבות עצה של חבר, הסופר עמוס דניאלי, ששמע על ההתלבטותו בנושא. "כתוב, אחריך מי יזכור?", אמר לו דניאלי, ולכן, לדבריו, התיישב לכתוב.

מלחמת שוורים

100 עותקים בלבד הודפסו לספר, וגורודיסקי מחלק אותם לאנשים מסוימים בלבד. זכרונותיו הם חלק מהזכרונות של העיר, על שלל הדמויות שבהן נתקל לאורך השנים ברחביה.

כך, למשל, הוא כותב על צמד החברים דדי ושי, שהצטרפו לתנועת הנוער, וכדי לגייס כספים לעצמם הם הציעו לקצב של המושבה שותפות. הם יביאו שוורים מספרד ויערכו מלחמת שוורים במגרש הכדורגל של מכבי רחובות, ובתום הקרב יביאו לו את השוורים וכך תהיה לו אספקת בשר. כשהקצב שאל כיצד יגיעו השוורים מספרד לרחובות, הם ענו לו: "באונייה לנמל יפו".

 ספרו של גורודיסקי | צילום: אבי מועלם

הצמד ביקש מקדמה כספית כדי להביא את השוורים, ולאחר שבוע, שבועיים וחודש שהשוורים לא הגיעו, שאל הקצב היכן הם, והם ענו שיש צורך במקדמה נוספת, והקצב שילם, אך השוורים מעולם לא הגיעו.

כך מספר אורי גם על הדמויות השונות מרחובות וגם על הדמויות השונות מקרב בני משפחתואביו, אמו, ואחיו, על הפצצות במלחמת השחרור כשהיה בן עשר, על השירות שלו בתותחנים, ועל לימודיו בלונדון.

ממלחמת השחרור הוא זוכר במיוחד כיצד חפרו "מקלטים" מאותלרים. למודים מההפצצות על תל אביב בימי מלחמת העולם השנייה, הם חפרו תעלה לא עמוקה ועליה הניחו קורת עץ ופחים. בכל פעם שנשמעו אזעקות היו רצים לחפיר, מתפללים ומקווים שהפעם הכל יעבור בשלום. אלא שלא כך היה, ובאחת מההפצצות נחרבה הרפת של האחים שייבה והפרות כולן נהרגו. בהפצצה אחרת נהרגו האחים ליפקין, שהיו האחראים לייצור השריונים של רכבי השיירות לירושלים, ובית המלאכה שלהם נהרס.

"רכטמן נרצח"

בשנים האחרונות קיים גורודיסקי לא מעט סיורים גם בבית העלמין 'המייסדים' בעיר, בו טמונים אנשי המושבה הוותיקה, חלקם בקברים מתפוררים שכבר אינם ניתנים לזיהוי.

הסיור בבית העלמין הוא כמו סיור ברחובות של פעם. כמעט על כל חלקת קבר ניתן למצוא שם מוכר של ראשוני המתיישבים, וגורודיסקי, שמשפחתו והוא עצמו היו מראשוני העיר, מכיר את כל הסיפורים שמאחורי האנשים ומשפחותיהם, כך שסיור בבית העלמין הופך לטיול ברחובות בימי המושבה שהיתה לפני שנים רבות, סיור עם אדם שהוא ארכיון חי ונושם של העיר.

בסיור מתעכב גורודיסקי ליד קברו של יעקב קרלינסקי. "קרלינסקי נפל מסוס ונפטר", הוא מספר, "וכשרצו לקבור אותו פתאום הבינו שאין בית עלמין. אז נתרמה על ידי אחד מאנשי המושבה החלקה שבה נמצא בית העלמין כיום, וקרלינסקי נקבר".

בית העלמין, שנמצא סביב בית העלמין הצבאי, הוא ישן ומיושן, ואת רוב הקברים אף אחד אינו פוקד. גורודיסקי, שהיה גם מורה בחייו, רצה להתחיל יוזמה ייחודית שבמסגרתה יגיעו תלמידים מבתי הספר בעיר לבית העלמין ויסייעו לטפח אותו ולשמר אותו, "אבל זה לא יצא לפועל", הוא מצר. "יש כאן קברים שכבר אי־אפשר לזהות מה כתוב עליהם ואף אחד כבר לא בא לבקר אותם".

גורודיסקי. סיור יוצא דופן בבית העלמיןן | צילום: אבי מועלם

בבית העלמין בולטים מכל אבן שמותיהם של מייסדי העיר, האנשים שעל שמם קרויים רחובותיה: יצחק משקה שנפל בעת שירותו הצבאי, חנה אברך שנהרגה בתאונת מטוס, דבורה רן, מורה בבית הספר העממי, ויוסף רכטמן שעל שמו קרוי איזור התעשייה. "הוא היה נהג מונית והוא נרצח ליד גבעת ברנר", מספר גורודיסקי. וגם גרשון דובנבוים, שאביו היה למנהל בית הספר 'האיכר'.

למה אתה מקיים את הסיורים האלה?

"אפילו אנשים שצעירים ממני רק בחמש שנים רוצים לבוא ולשמוע על רחובות. הם לא מכירים את הסיפורים האלה ולא סתם קוראים לי 'ארכיון של איש אחד', אני מכיר כאן כל אחד ואחת מהאנשים, כל פינה בעיר וכמעט כל דמות שהיתה כאן מימי ראשיתה".

"בריכה משלנו"

גורודיסקי יכול אפילו לספר אילו עצים עתיקים נמצאים בעיר מימי ראשית המושבה, לאילו בתים נוספו תוספות ואילו שונו, והיכן היו בתים, וכיום במקומם יש בניינים גדולים.

מה אתה חושב על השינויים שעברו על רחובות לאורך השנים?

"אני פחות אוהב, אבל זוהי דרכה של עיר, היא צריכה להתפתח וצריך לבנות ולהתקדם".

אחד המקומות המשמעותיים ביותר לגורודיסקי בעיר היא הבריכה במועדון הספורט שהקים."לאנשים שהיו רוצים לשחות בבריכה לא היה היכן לשחות", הוא מספר. "היתה רק הבריכה במכון ויצמן, ולאנשים לא היתה יכולת להיכנס אליה. גם אני רציתי לשחות. התקוממתי, מצאתי חברים לצרה, והחלטנו פה אחד שתהיה לנו בריכה משלנו".

גורודיסקי הקים אגודה, ובשלב ראשון גויסו הכספים מחברי האגודה. לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, ולאחריה המשיכו חברי האגודה לצרף במרץ חברים נוספים כדי לגייס את הסכום הנדרש לבניית הבריכה.

"לא אשכח איך ירדתי לרחוב טלר לתחנת מוניות הנגב, מפתה ומשכנע נהגים להצטרף למועדון הספורט שלנו", הוא נזכר בחיוך.

בסופו של דבר המועדון הוקם ועד היום הוא פעיל, וגורודיסקי שוחה בו כבר 45 שנים בכל בוקר.

לאורך השנים היה גורודיסקי פעיל חברתי בעיר. הוא סייע להקמת הקאמרטה של רחובות, היה יו"ר הוסטל לבעלי צרכים מיוחדים, פעל בתחום גביית חובות בוועדת הכלכלה של עיריית רחובות, סייע בהקמת העמותה לשימור מורשת העיר, היה חבר ועדת ביקורת של בית הכנסת הגדול ואף היה ליו"ר ועד ההורים המרכזי בעיר.

את הסיור הוא מסכם בסיפור על מעשה קונדס מימי ילדותו, המופיע בספרו: כאשר היה בכיתה ו', והוא וחברו נהגו לנהוג על טרקטור שהיה בחצר של נחמני (במקום שבו נמצאת כיום חנות 'דפ רם'), ובהפסקות מעבודתם בקילוף שקדים, תמורת גרוש לפח שקדים, "סחבו" את הטרקטור ונסעו לאורך רחוב עזרא ובמעלה רחוב מנוחה ונחלה עד רחוב בנימין. יום אחד תפס אותם שוטר תנועה רכוב על אופנוע, נזף בהם והטיל עליהם קנס שאביו של חברו נאלץ לשלם, בסכום של 25 לירות. מאז, הוא אומר, הוא מקפיד על כללי הנהיגה.