ד"ר אופיר היקרי סימון (41) היה אחד הכירורגים המוערכים ביחידה לכירורגיית חזה בבית החולים 'קפלן'. הוא היה על אופנועו בדרך לשם, כאשר פגעה בו משאית. התאונה הקטלנית גבתה את חייו. הוא הותיר מאחור אישה וארבעה ילדים שעדיין מתקשים לעכל את הטרגדיה. 

השבוע, לאחר שהמשפחה קמה מהשבעה, הסכימה אשתו, דנה, לספר על אופיר. רופא, אבא ובן זוג שמעולם לא שכח להתחיל ולסיים את היום בנשיקה, "חוץ מאשר ביום שבו הלך מאיתנו", אומרת דנה בשקט. 

אופיר ז"ל ודנה היקרי. בימים שמחים | צילום באדיבות המשפחה

היקרי החל את דרכו הרפואית כסטאז'ר בבית החולים 'קפלן', והפך ברבות השנים למנתח חזה ידוע. ביום שלישי שעבר, בשעות הבוקר, עשה דרכו מביתו שבגן יבנה לעבודתו על האופנוע שלו. סמוך לצומת כנות התרחשה התאונה. "היה לו אופנוע שהיה אופנוע שטח וכביש, הוא היה נוסע רק כשמזג האוויר איפשר, וכשלא היה תורן. תמיד צחקו עליו שהוא 'חננת על', בגלל זה האופנוע לא הפחיד אותי", מספרת אשתו. "הוא היה אבא טוטאלי ובעל טוטאלי ובעבודה היה רופא טוטאלי. האופנוע היה הכיף שלו פעמיים בשבוע כשהתאפשר, הוא היה בדרך לעבודה וקרה מה שקרה".

לזוג ארבעה ילדים בין הגילאים שלוש עד שבע. "שרתי להם השבוע, לפני שנרדמו כמו תמיד, את שיר ה'יקינטון' ו'נומי נומי', ואז עצרתי את עצמי לרגע. איך איך אני אומרת להם עכשיו שאבא ישוב עם מתנה? אלה הדברים הקטנים שאת לא יכולה להבין בתמונה הגדולה", אומרת דנה בפשטות ובעצב גדול. 

אחת ההחלטות האמיצות שביצעה הייתה להחזיר את ילדיה יום למחרת התאונה לבית הספר ולגנים. "זה היה בדיעבד אחד הדברים הכי חכמים שעשיתי", היא אומרת. "חשבתי על זה שהחברים מהכיתה יודעים שאבא של ילדה נפטר, אז הם חושבים 'מעניין מה היא מרגישה', ואם יעברו מספר ימים לפני שהיא חוזרת, המחשבות האלה יתעצמו. אז לא. היא באה היום לבית הספר, היא נשארה אותה הילדה, והילדים נשארו אותם הילדים. זה לא שלא היה בכי או עצבות, אבל זה מקבל מקום במהלך היום".

המצווה של אופיר הייתה להעריך את החיים | צילום באדיבות המשפחה

לדנה היה חשוב לתת מקום בבכי, ומהרגע הראשון הסבירה לילדיה שהם יראו אותה בוכה הרבה. "וגם להם מותר לבכות, אבל הם יראו אותי גם צוחקת וגם להם מותר. הכי חשוב לדבר על הכל, אנחנו משפחה שלא מפסיקה לדבר. זה עצב, והגעגוע הוא כואב, לא קרה לי עד היום שלא שמעתי את הקול שלו כל כך הרבה ימים. את אומרת אין מצב שהוא לא חוזר, אבל לאט לאט, לאט לאט".

בכל ימי השבעה היה בית המשפחה עמוס מבקרים. ביניהם גם מטופלים רבים. "על כל אחד שמת אומרים עליו שהיה ככה וככה, אבל הוא באמת היה. באו לשבעה מטופלים שלו שהרגישו צורך לבוא ולספר איזה רופא הוא היה. לא אחד או שניים, היו המון המון אנשים וזה מאוד ריגש אותי כי זה הסתדר לי לפאזל של אופיר, כמו שהיה בעל וכמו שהיה בן זוג ככה הוא היה רופא".

לא רק בית החולים ומשפחתו היו חשובים להיקרי ז"ל אלא גם המדינה, והוא המשיך לעשות מילואים גם לאחר שיכול היה להשתחרר מהם. "הוא הוא אמר: אין מצב שאני כרופא לא אעשה מילואים", מספרת דנה. "הוא הציק לכולם ובסופו של דבר קיבל תפקיד בבית חולים בגבול הצפוני. ביום שלישי הזה הוא היה אמור לצאת למילואים, ואמרתי לו שאני מפחדת שלא נזדקן יחד. הייתי בטוחה שזה קשור לפחד מהמלחמה, הוא אמר שזה חשוב וצריך לדאוג למדינה והוא צדק, אבל אני פחדתי". 

היא לא  נתנה לפחד לשתק אותה. "אנחנו מפחדים מהמון דברים. רכב או אופנוע, טיסות וצבא, הפחד משתק, ואתה מחליט איך אתה מתנהל איתו, לפחד כל הזמן אלה חיים נוראיים. הוא טיפל באנשים שנפצעו באופנועים, המשפחה הייתה אומרת לו שינסה לשכנע את הפצוע לוותר על האופנוע, והוא היה אומר שגם הוא רוכב, ושצריך להמשיך לרכוב".

ד"ר אופיר היקרי ז"ל | תמונה באדיבות המשפחה

כשהיא חושבת על בעלה, דנה נזכרת במוטו שליווה אותו: "למצות את החיים. המוח שלו קדח והיו לו המצאות, כל הזמן יצר, פעל ועשה, כל הזמן הרגיש וחי כל הזמן. לטפל באנשים הייתה שליחות בשבילו, זה היה לתת למטופלים את הטלפון הפרטי ובכל שעה היו מתקשרים ואנשים שטיפל בהם והגיעו לשבעה הרגישו צורך לבוא ולספר איזה אדם הוא היה. אני כל כך גאה בו".

לסיום היא מספרת על הסכם זוגי אהוב שהופר רק לאחר מותו. "הולכים לישון בנשיקה וקמים בנשיקה ולא משנה מה. מבחינתי זה אומר לא לקחת את האדם שלידיך כמובן מאליו, לחשוב כל הזמן 'איזה כיף שאתה פה לידי'. רק את היום שבו הוא הלך, לא התחלנו בנשיקה". היא דומעת, ואומרת: "המצווה של אופיר הייתה להעריך את החיים האלה. בשבילו אני אעשה את זה".