רותי טופיארשוילי ובנה אביב ז"ל | צילום מהאלבום הפרטי

   

 רותי טורפיאשוילי היא אחות אחראית ביחידת לב ביניים במערך הקרדיולוגי של בית חולים 'קפלן' מזה 30 שנה. "אני עובדת במועדון הלבבות השבורים", היא צוחקת, "וכולם מכירים אותי במערך הקרדיולוגי בתור 'האחות עם החיוך', זאת שתמיד צוחקת ומצחיקה, שמחבקת ומדברת אל המטופלים כאילו הם בני המשפחה שלי".

אבל מתחת לחיוך המפורסם של טורפיאשוילי מסתתר געגוע גדול. אביב, בנה האמצעי, התגייס לצבא לחטיבת כפיר, גדוד נחשון, במסלול לחימה. "בעלי ואני גידלנו ארבעה ילדים, בת ושלושה בנים. הבן השלישי שלנו נהרג בצבא לפני ארבע שנים. הוא גויס כלוחם אך אחרי שנה נאלץ לעבור לבסיס אחר. זה היה בפורים. הוא קם בבוקר, יצא לבסיס, שאלתי אותו אם הוא צריך משהו לפני שהלכתי לישון אחרי משמרת לילה. ב־22:30 עוד דיברנו בטלפון, שאלתי אותו איך הוא נקלט בבסיס החדש והוא סיפר לי על ראיון שהיה לו עם המפקד החדש שלו. פחות משעתיים אחר כך דפקו אצלי בדלת".

"מאור, בני הגדול", היא מספרת, פתח את הדלת וקרא לה. "לא היה לו צבע בפנים. כל הדרך לדלת כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני מקווה שהוא פצוע. העיקר לא מת. קצין העיר ישב מולי והודיע לי ולבעלי על נפילתו של בננו האהוב בצבא בעת מילוי תפקידו. זו הבשורה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי. השמיים נפלו עליי. דווקא אז, ברגעים אלה, החלטתי שלא אשבר, וביחד נמצא את הכוחות להתמודד עם האובדן הקשה מנשוא. כעת, יש שני דברים שנותנים משמעות לחיי: המשפחה שלי והעבודה שלי". 

"בתור אחות, העיסוק במתן עזרה לזולת, הענקת טיפול לחולה ולמשפחתו מתוך כבוד, חמלה ואהבה, מהווים בשבילי את הכוח המניע והסיבה לקום כל בוקר לעבודה, העיסוק בריפוי לבבות - מרפא את לבי. החולה ובני משפחתו לא יודעים מאיפה אני מגיעה, אבל דווקא שם, כמישהי שחוותה אובדן כה גדול, הרגישות שלי לכאב של חולה ולמצוקה של בני המשפחה גבוהה יותר.

סביבת העבודה בה אני עובדת, במערך הקרדיאלי שלנו, יחד עם הצוות המדהים שעוטף אותי, נוטעים בי את הכוח להמשיך ולעבוד. וכן, הקלישאה מצדיקה את עצמהכשאתה נותן אתה מקבל יותר, ואת זה אני מרגישה כל הזמן".