אם בעבר היינו פוגשים את פסלים חיים רק בערי בירה באירופה, כבר עשר שנים בחודש יולי אפשר לפגוש אותם, כאן ברחוב יעקב ברחובות. לרגל עשור לפסטיבל הפסלים החיים הבינלאומי, פגשנו את אחת האמניות שלוקחות חלק בפסטיבל, שי לביא טל, אמנית הפסלים הוותיקה ביותר בארץ, כבר 20 שנה עוסקת בתחום ומלמדת את הדור הבא כיצד להיות פסל חי.

איך מחליטים להיות פסל חי?

כשלמדתי משחק בסטודיו בשנה א' המורה שלי לתיאטרון רחוב, משה מלכא, הציע לי לקחת חלק בפרויקט "אילת בטיילת", פרויקט שהפיק אז ג'קי בכר – המפיק של כלל פסטיבלי הפסלים חיים ברחובות. הופענו בטיילת של המלונות, הייתי שחקנית בין הולכי קביים, אקרובטים, לוליינים ואמני אש, וחיפשתי דרך לעשות תיאטרון ברחוב ולבטא את כישורי המשחק שלי ואחד הדברים שהיינו צריכים לעשות היה פסל חי. הייתי יוצאת קיבוץ, אף פעם לא ראיתי פסל חי, כי לא טיילתי באירופה ובארץ כמעט לא היו פסלים חיים. אני ג'ינג'ית די אנרגטית ולא ממש הבנתי, איך אצליח לעמוד אפילו דקה אחת בלי לזוז, שלא לדבר על בלי למצמץ.

שי לביא  בפסטיבל פסלים חיים בשנה שעברה. צילום: מירי לביא

כשהתחלתי להופיע, גיליתי בתוכי שקט חדש וכוח דווקא מתוך השקט והשתיקה. יכולתי להשתיק את הצד הפיסי הכולל תנועת עיניים וגוף ולתת לקהל חוויה בלתי רגילה דווקא בזכות חוסר התנועה או תנועה מינימליסטית. מתוך אותו מקום, נפתחה תקשורת מרגשת עם קהל.

התאהבתי בתחום, החלטתי לחזור לתל אביב בתום הפרויקט, כפסל חי. תפרתי את התלבושת הראשונה שלי - ללא ידע בתפירה בכלל, והתחלתי להופיע בנחלת בנימין מידי שבוע ובהמשך גם בשינקין, בטיילת ובנמל והפכתי לחלק מתל אביב, לחלק מהתרבות של העיר, נסעתי להופיע גם בחו"ל. והשאר היסטוריה. 

איפה למדת?

למדתי שלוש שנים בסטודיו למשחק חולון, קצת פנטומימה בבית הספר למשחק ותיאטרון רחוב, אך פסלים חיים למדתי תוך כדי עשייה. חברה שלי, פנטומימאית, נתנה לי כמה טיפים וקפצתי למים. שיפרתי כל פעם עוד את הטכניקה שלי ואת המופע שלי. עד היום אני לומדת כל פעם עוד משהו, כי זה מקצוע שמאפשר צמיחה וגדילה. ומה שמתאים לפסל אחד לא מתאים לפסל אחר. אני בכל פעם מחפשת שפה חדשה. אבל הטכניקה הבסיסית של הפסל טבועה בי כל כך עמוק בגוף, שהיא ממש חלק ממני ובאה ללא מאמץ בכלל. 

"ההשראה מגיעה בדרך כלל ממקום מאוד פנימי", שי לביא. יח"צ

יש רגעים מביכים או מיוחדים שאת זוכרת?

אחד הרגעים המיוחדים והמרגשים בקריירה שלי קרה בהופעה בפסטיבל תיאטרון רחוב בעיר שלון בצרפת, פתאום ראיתי בקהל שלי את המפיק ג'קי בכר, חסמתי את הרחוב עם מעגל ענק של 300 איש שצפו בי. זה היה מאוד מרגש. להופיע השנה בפסטיבל העשור, כשאני פותחת את השנה ה- 20 שלי כאמנית פסל חי, עם דמות חדשה, בפסטיבל שג'קי מפיק - בעיני זו סגירת מעגל מדהימה ומטורפת. 

רגע נוסף שאני לא אשכח, לפני הרבה שנים הופעתי בפארק הירקון באירועי הגאווה ופתאום הגיעו חבורה די גדולה של גברים ונשים. ניגש אליי גבר גבוה וגדול. הוא התחיל להציק לי ולבדוק מתי אני אזוז ואתעצבן. לא הזזתי שריר, אפילו לא עפעף וזה עצבן אותו. כשהוא התחיל לגעת בי בתלתלים של הפאה שוב ושוב, הרגשתי שזה עבר את הגבול ושצברתי מספיק כוח, תפסתי לו את היד באוויר, מול כל החברים שלו ולא עזבתי. החזקתי לו את היד שניות ארוכות והוא נהיה נבוך. אני לא יודעת מאיפה היה לי הכוח והאומץ לנהוג כך, זה היה יכול היה להיגמר אחרת ורע מאוד, אני לא ממליצה לאף פסל חי לנסות את זה.  

מה הכי קשה בלהיות פסל חי? 

ההופעה עצמה היא  לא קשה, אף על פי שהיא פיסית מאוד, והחוסר תנועה הוא מאמץ גופני אדיר, לא פחות מתנועה וריקוד אבל המצב המנטלי בפסל מאפשר לעשות את זה בקלות.  פסל חי זו עבודה מנטלית שדורשת הרבה ריכוז. אי אפשר לבלף, זה מאוד מאוד חשוף, הקהל מרגיש הכל דווקא מאותו מקום של חוסר תנועה. עם השנים למדתי טכניקות שעוזרות להיכנס לריכוז. העיקר בפסל חי זה לעשות את זה מתוך אהבה ושמחה, ולהעביר את אותו מקום פנימי החוצה, מקום שהוא מחובר לאמת שלך. האמת המזוקקת שיש בפנים שכולנו עשויים מאהבה זקוקים וראויים לאהבה. ולכן כשאני מופיעה אני משדרת ומקרינה את אותה "אנרגיה" שמחוברת למקום של אהבה ללא תנאי. קצת קשה להסביר את זה. זה מקום נהנה, ללא תמורה. מקום שנותן לקהל מתנה מנטלית - מתוך שמחה. מה שכן, החלק הקשה בפסל חי, זה הסחיבה וההעמסה של התפאורה והציוד כי הרי אני ONE WOMAN SHOW. 

מהיכן שואבת השראה לפסלים שלה?

מעניין אותי ליצור תיאטרון ברחוב, לומר משהו. ההשראה מגיעה בדרך כלל ממקום מאוד פנימי. לפעמים מישהו זורק רעיון או מילה או דימוי ואני מתחברת, ולפעמים יש צורך לבטא משהו. ב- 2012 יצרתי פסל חי לפי תחפושת פורים שהתחפשתי בגיל 10- חצי גבר חצי אישה. חברה שלי שראתה את התמונה בפייסבוק אמרה לי: "למה שלא תצרי לזה מופע"? התחברתי מיד, ובפסטיבל הבא יצרתי את ה "חצי חצי" - מופע פסל חי שבו אני משחקת חצי גבר חצי אישה ובעזרת מראה נוצרת אשליה אופטית של שני אנשים - גבר ואישה רוקדים בו זמנית. הפסל זכה בפרס הראשון בפסטיבל הפסלים. 

הפסל שאני מופיעה איתו השנה, נולד מתוך הצורך שלי לחבר אנשים לחלומות ולרעיונות שלהם ולתת להם חוויה שתישאר בזיכרון ותדחוף קדימה את החלום שלהם. לאפשר להם שיחה פנימית עם המקום החולם. כי יש משמעות ענקית לבקשה ולהתכווננות. חשוב לי ליצור רגע של חיבור. אני מכינה הופעה שונה מאוד מכל מה שעשיתי אי פעם.

אפשר להתפרנס מזה?

כן, אני מתפרנסת מזה כבר כמעט 20 שנה. אני לא אומרת שזה קל. יש תקופות חזקות יותר ופחות, וזה מאתגר בעיקר כשצריך לפרנס משפחה. היום כבר מכירים אותי, בגלל השנים הרבות במקצוע וזה קצת אחרת. עם כל חוסר היציבות שיש בלהיות בעלת עסק עצמאי, זה מקצוע יצירתי שמאפשר לי לתת מעצמי לקהל הרבה מאוד ומשלב כל כך הרבה דברים שיש בי: גם העיצוב וגם המשחק. גם היכולת שלי לפתור בעיות וליצור יש מאין, היצירתיות שלי שבאה לידי ביטוי בכל כך הרבה אופנים. ולכן אני מעבירה את זה היום הלאה. אם אני מלמדת פסל חי או אם אני מלמדת אנשים לחזור ולהשתמש בצד היצירתי שלהם ובכישרון שיש להם. 

ברמוזה פסל תיירים. ציון לשבח | צילום אולפני רחובות

לדברי ג'קי בכר, מפיק הפסטיבל: "שי היא מהאמניות הבולטות בארץ בתחום ומדהים לראות איך התחום התפתח בארץ במרוצת השנים, ולהשוות בין הפסטיבל הראשון שהתקיים לראשונה לפני 10 שנים לבין פסטיבל עשור, שהולך להיות מרהיב יותר, אמנותי יותר וחוויה נפלאה לכל המשפחה. מדהים לראות כמה אמנים מוכשרים יש לנו כיום בארץ בתחום, רבים רצו לקחת חלק בפסטיבל אך בשל אילוצים לוגיסטיים היינו כמובן חייבים לבחור רק חלק, את הנבחרת".

את שי לביא טל ועוד למעלה מ-100 פסלים חיים מהארץ והעולם תוכלו לפגוש בפסטיבל העשור לפסלים חיים של רחובות - שלישי-חמישי, 2-4.7.19, בין השעות 22:00-18:00. רח' יעקב, רחובות. הכניסה חופשית.