"הבטן שלי עושה גורו גורו"

(ישראל בן נעים, מתוך "משפחת צנעני")

את אות האזהרה הראשון לגבי הבחירה ב"פלאפל צנעני המקורי" בקרית גת כמקום שבו אסעד את ארוחת הצהריים שלי קיבלתי כאשר מצאתי את שני הבחורים שמאיישים את המקום אוכלים דווקא שקשוקה בבאגט מהמסעדה ליד. הסתקרנתי.

סליחה, אתם לא אוכלים את הפלאפל בדוכן שלכם?

"ברור שאוכלים", אמר בביטחון אחד מהם כשהוא נוגס בבאגט שלו, "אבל אי אפשר לאכול פלאפל כל הזמן".

באותו הזמן זה נשמע לי הגיוני, אולי גם בגלל שהייתי רעב. היה קר, אבל ב"פלאפל צנעני המקורי" בקרית גת יש מקומות ישיבה רק מחוץ לבוטקה המצומצם, שמכיל סירי טיגון לפלאפל, חצילים וצ'יפס.

ומי שרוצה לאזן את המטוגן? יש גם מעט מאוד סלטים, כשהמרכיב העיקרי, אגב, בסלט שביקשתי וקיבלתי היה רובו ככולו כרוב לבן, וזה מבאס למדי שזה הירק המרכזי בסלט ירקות במנה שעולה 17 שקל.

הפיתה דווקא היתה נהדרת | צילום: אשר קשר

לצערי הקולינרי יש יותר תמונות של רבנים על הקיר של הבוטקה המקורי מאשר מגוון של סלטים, וזה כבר לא טוב למראית עין, אבל מי שמאמין לא מפחד - ואני עדיין האמנתי. 

"הבאת לי את משפחת בן נעים לעשות לי לא נעים"

(ציון צנעני, מתוך "משפחת צנעני") 

אין דבר יותר לא מקורי מלקרוא למוסד לממכר פלאפל "פלאפל צנעני המקורי". עלעול קצר בגוגל מעלה כי יש קרוב להמון מוסדות אוכל שנושאים את השם הזה, אבל זו ממש לא הבעיה הכי מקורית בפלאפל צנעני הלא ממש מקורי.

הבעיה האמיתית היתה שלא היה שום דבר מקורי בפלאפל שהוגש לי כאן, כל כך לא מקורי, שגרתי ומשעמם שהבנתי למה לצנענים נמאס מפלאפל והם אכלו שקשוקה.  

אני לא רוצה להעליב את הצנענים וקצת לא נעים לי, אבל אני אוכל הרבה פלאפל בזמן האחרון ובשל כך אני מחפש טעמים קצת אחרים בפלאפל שלי מאשר המוכר והשגרתי. תפתיעו אותי בבקשה.

זה לא חייב להיות משהו מוגזם: זה יכול להיות תבלין מרומז זה או אחר, קראנצ'יות משובבת נפש של השכבה העליונה, ירק שובב, קצת פחות גלוטן מורגש, משהו.

אבל הפלאפל כאן לצערי היה סתמי וחסר טעם מסקרן, או מפתיע, או שונה. "פלאפל צנעני המקורי" חסר מקוריות לחלוטין. הדבר הטוב היחיד שאני יכול להגיד על המנה שקיבלתי הוא על הפיתה.

"פלאפל צנעני המקורי". יותר תמונות של רבנים מאשר סלטים | צילום: אשר קשר 

הפיתה דווקא היתה נהדרת. אבל לא החומוס (שלא הורגש כמעט), לא החריף (שבכלל לא הורגש) ולא הכמות המוגזמת של הצ'יפס שהועמס עשו לי את זה.

אפילו החצילים המטוגנים, שהרבה פעמים מצילים את המנה שלי מאכזבה רבתי, לא עשו את זה הפעם, כי הם היו מעטים מול רבים. כן כרוב לבן ומעצבן, אני מתכוון אליך.

"ולא קמת מהשולחן עד שנתת גרעפס ששמעו אותו עד ירושלים"

(ציונה צנעני, מתוך "משפחת צנעני")

אז אכלתי מאוכזב, בביסים קטנים, משועמם מהמנה ומהסביבה, עד שנתקלתי במפגע אסתטי שהשכיח ממני לדקה את הפלאפל.

בכניסה למרכז המסחרי הנטוש למחצה, בגבו של רחוב הזית, תלויים משום מה אהילים ללא מנורות, שנראים ברוח כמו מדוזות מעופפות.

מישהו בעיריית קרית גת פעם בטח חשב שהם יכולים להיות אסתטיים סתם ככה גם בלי להיות מחוברים לחשמל, אבל הם כל כך לא, שאפילו היונה שעמדה שם מעל סורג ובריח הביטה בהם בתדהמה. 

אהילים שנראו כמו מדוזות מעופפות | צילום: אשר קשר

בחור צעיר עם תיק גב שהגיע למקום ספר את המטבעות שלו הלוך וספור, תוהה האם יספור אותם מספיק עד שמספרם יגדל ויספיק לו למנת פלאפל.

פניו התכרכמו בצער כשגילה שאין לו מספיק למנה שלמה והוא ניגש להזמין חצי מנה. הבחור נתן למוכר תשעה שקלים ואת שני השקלים הנותרים שהיו לו הוא שלשל לאחת משתי קופות הצדקה שהיו מונחות על המזנון, לא זו של חב"ד עם תמונתו של הרבי מלובביץ' אלא דווקא השנייה עם רב אחר שלא יצא לי לפגוש, אבל אולי כזה שמבטיח מספיק פרנסה לפחות למנת פלאפל בפעם הבאה שיגיע לכאן.

הצטערתי בשבילו. "רוצה שנשלים לך למנה?", הצעתי לו. הוא חייך והנהן לשלילה. חשבתי שזה מעצבן שבניגוד לפעם חצי מנה עולה הרבה יותר מחצי מחיר.

אני הייתי עדיין רעב, אבל לא רציתי להזמין עוד מנה, למרות שלי דווקא היה מלא כסף. פתאום התחשק לי בורקס, אולי זה בגלל שנזכרתי במשפחת צנעני? 

מראה מקום:

"פלאפל צנעני המקורי", רחוב הזית פינת רחוב הגפן, קרית גת

שעות פתיחה: א'-ה' 9:30-19:00

פסקול: "תביא לי שקשוקה"

תג מחיר: מנת פלאפל - 17 שקל, פחית קולה - שמונה שקלים; סך הכל: 25 שקל