איפרגן מול קברו של אסממאו (ישראל) מהרט. "לא היה לו סיכוי" | צילום: אבי מועלם

כשחיפשה הבמאית מורן איפרגן (37) את קברו של ישראל מהרט בבית עלמין מזרח ברחובות השבוע, גירד איש חברה קדישא את מצחו במבוכה ואמר שאין מישהו בשם הזה בדיוק, אלא מהרט אחר, ושמו אינו ישראל אלא אסממאו. "זה הוא", אמרה איפרגן בעצב לאיש חברה קדישא, "זה מי שאני מחפשת. זה השם האתיופי שלו. אני פשוט הכרתי אותו כישראל".

כמה סמלי שעל המצבה של מהרט, בחלקה ס' בשורה 7, דווקא כן מופיע השם ישראל, אבל בסוגריים. אותם סוגריים שהמדינה שעל שמה נקרא הוסיפה ותחמה בהן לא רק את שמו אלא גם את גופו ואת נפשו.

דווקא בעניין המינורי לכאורה הזה רואה איפרגן את תמצית הסיפור של קליטת יהודי אתיופיה בישראל, סיפור שמוצג במלוא עוצמתו בסרט "שחורים" שיצרה בשנת 2009. ישראל מהרט קיבל בו את תפקיד הגיבור המרכזי לצד חברי להקת הראפ KMS (קריית משה סיטי) והוא מבשר על מה שעומד להתרחש כאן עשר שנים אחר כך.

רואים שקוף

למרות הניסיונות שעשתה בחודשים האחרונים למצוא את גיבורי סרטה לציון עשור להקרנתו, העלתה איפרגן חרס בידה. מהרט, כאמור, כבר לא איתנו, "ומאיר סאלו ודני קבדה כאילו נעלמו מעל פני האדמה", היא אומרת בתסכול. "איפה נשמע שאנשים נעלמים בימינו, ועוד חבר'ה צעירים שאפשר לאתר ברשתות החברתיות? זה נראה לי כמו עוד הוכחה לכך שאנשי העדה הזאת שקופים".

ניסית דרך המשפחות שלהם?

"לא הכרתי את המשפחות מעולם. למרות שליוויתי אותם במשך שנה וחצי, מעולם לא ביקרתי בבתים של אף אחד מהם. פעם אחת ויחידה ראיתי את אמו של מאיר כשהגעתי להארכת המעצר שלו בבית המשפט. היינו נפגשים בחוץ: ברחובות, בגינות הציבוריות, במתנ"ס. החיים שלהם התנהלו ברחוב. ההורים, האחים וההיסטוריה שלהם נותרו חידה בעיניי. הם חיפשו עתיד וניסו לוותר על העבר, אבל לא נתנו להם.

"בכל פעם שהגעתי לקריית משה לא הייתי בטוחה שאפגוש אותם באותו ערב. לא היו להם טלפונים ניידים, והם גם נעלמו בזמן הסרט, לפעמים לשבועות. הייתי אז בשנה האחרונה שלי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, וכדי להגיע לקריית משה ברחובות הייתי לוקחת אוטובוס מירושלים לתל אביב ואז מונית שירות מתל אביב לרחובות. לפעמים לשווא. זה היה מדהים שהם לא סמכו על אף אחד. חשדנות וחוסר ביטחון איומים. מה שנורא הוא שזה נמשך גם היום". 

מימין לשמאל: מהרט, סאלו וקבדה | מתוך הסרט "שחורים"

תגובות מתנשאות

מורן איפרגן מודה שהייתה מזועזעת עד עמקי נשמתה כשראתה את תגובות הנאצה להפגנות שהתקיימו בשבוע שעבר. מזועזעת, אבל לא מופתעת. היא הרי כבר סיפרה על חבית חומר הנפץ הזאת לפני עשר שנים, אבל הרגישה שאיש אינו עוסק בה. "בשבוע שעבר, כשראיתי את התגובות ברשת למחאת יוצאי אתיופיה, הייתי בהלם", היא אומרת. "כל מיני אייטמים מוזרים על אנשים שהתעכבו בדרך הביתה מסדנת שוקולד. אני ממש בייאוש טוטלי מכל מה שקורה, יש אפס הזדהות עם המצב, אפס סולידריות. זה נורא כשיש הרגשה איומה כזאת של זרות במדינה שלי".

לא הופתעת מהיציאה לרחובות בעקבות מותו של סלומון טקה?

"כל מי שראה את הסרט שלי בשנת 2009 היה יכול לראות ולשמוע את הרגשת הייאוש והכאב. לצערי, מעטים מדי ראו אותו, ושום גוף שידור לא רצה לשדר אותו. גם התגובות היו ממש מתנשאות. בעיקר אני זוכרת מההקרנה בסינמטק בתל אביב מישהי שאמרה, 'זה נורא כמה קללות יש בסרט. והאתיופים ממש לא חמודים'".  

אולי הסרט הקדים את זמנו?

"להפך. החברה הישראלית איחרה את זמנה. אפילו כשהעליתי אותו בערוץ היוטיוב של בית הספר היו רק 400 צפיות במשך הרבה זמן. לשמחתי, בשנים האחרונות הוא זכה לפופולריות, והיום יש לו 45 אלף צפיות. אני שמחה, כי זה מראה לי שהשיח בחברה הישראלית השתנה".

אמא, הנה כושי

הסרט העצוב שביימה איפרגן, וצילם אוריין ברקי, עוקב אחר שנה בחייהם של  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה ומפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; ו־Mister / Dr. George – דני קבדה. שלושה נערים, חברי ילדות, שפעלו כלהקת הראפ KMS בקריית משה ברחובות, הגטו השחור הידוע ביותר ישראל.

איפרגן. "בהתחלה הם חשדו שאני שוטרת סמויה" | צילום: אבי מועלם

הסרט של איפרגן לוכד מציאות חיים איומה של ניכור, השפלה וחוסר תקווה שתתפוצץ כמה שנים אחר כך, ואיפרגן ידעה שכך יקרו הדברים. "היה לי ברור שזה מצב שאי אפשר לשאת לאורך זמן. איך אפשר לחיות בדחייה ובפחד, אפילו בשכונה שלך? איך אפשר לחיות בתסכול תמידי שאתה לא שווה כי אתה שחור?"

"פעם אחת, לא יודע, נסעתי לראשון", מספר מאיר סאלו בסרט. "פתאום אני רואה איזה ילד עולה עם אמא שלו, עושה, 'אמא, תראי כושי, אמא, תראי כושי'. והיא אומרת לו, 'סתום את הפה, סתום את הפה שלך'. את יודעת על מי התעצבנתי? על מי? לא על הילד. התעצבנתי על האמא, כי ממנה הוא שמע את זה".

איך התחברת דווקא אליהם?

"כשניגשתי אליהם הם מיד שאלו על המצלמה שלי. בהתחלה הם חשדו בי, כי חשבו שאני אולי שוטרת סמויה שבאה לעצור אותם, אבל הם היו להקת ראפ ורצו להתפרסם, ומשיחות שהתחילו להתגלגל הם סיפרו לי על הלהקה ועל השירים. ככה יצרנו קשר".

עם ישראל יצרת קשר טוב במיוחד.

"ממש. הייתה לי איתו שפה משותפת כי היו לו אבחנות מדויקות מאוד על החיים. הטענות שלו נגד היחס שהוא מקבל על היותו בן העדה נבעו מכך שהבין, לצערו, שאולי ברמה הפילוסופית ככה העולם עובד. דיברנו על קולנוע, ואפילו היו מחשבות שהוא יעבור לתל אביב ויעסוק במוזיקה שאהב כל כך, אבל הוא ביטל אותי ואמר, 'מי יקבל אותי בכלל לאיזושהי מכללה למוזיקה?' זאת הרגשה איומה לדעת שיש אנשים בלי אופק בכלל". 

הקשר של איפרגן עם שלושת הנערים התנתק עוד לפני תום הצילומים משום ששלושתם נכנסו לבתי כלא ויצאו מהם. מאיר סאלו חזר בתשובה, ודני קבדה נעלם. "מהרט היה היחיד ששמרתי איתו על קשר, אבל ידעתי שמצבו הולך ומידרדר והוא מתחבר לאנשים לא טובים בשכונה", אומרת איפרגן בצער.

מורן איפרגן. חזרה לשכונה | צילום: אבי מועלם

אימת הניידת

כדי לרכוש את אמונם של השלושה שלפה איפרגן את הרקע האישי שלה. "הסברתי להם שאולי אני נראית להם 'לבנה', אבל גם אני מגיעה משכונה קשה מאוד, והסיפורים שחוויתי דומים מאוד למה שהם חווים. סיפרתי להם על שכונה ד' בבאר שבע ועל כך שאפילו שהייתי דוסית שמנמנה שמרכיבה משקפיים, גם אני החסרתי פעימה כשחלפה ניידת ברחוב".

למה?

"יש אינסטינקטים שאתה נולד איתם כשאתה גדל בשכונת מצוקה. יש אווירה שבגללה אתה הופך בהכרח לחשוד המידי. את חוויית המוחלשים בארץ אי אפשר להבין אם אתה לא חי בה. זאת חוויית קיום, כמו להיות שחור או לבן, משהו שאתה לא מכיר אם אתה לא אחד מהם".

ואת השחורה כאן?

"ברור, אבל הייתי לבנה יותר מאחרים, ואולי גם היה לי שכל ויצאתי מזה, אבל הרוב לא יוצאים מהגטאות. עשיתי סרט בשם "נתוני פתיחה", כי זה דבר שהעסיק אותי כל החיים שלי", היא מסבירה. "לא ייאמן כמה מאמצים מישהי כמוני צריכה לעשות כדי לנסות להשתלב בעולם התרבות הישראלי. כשהגעתי לסם שפיגל הכל שם היה אחר ממה שהכרתי, מכסף ועד קודים, מבגדים ועד השפה. אדם לא סתם מתגלגל להיות מי שהוא. אי אפשר לשים אותו בבור עמוק כל כך ולצפות שהוא יהיה בדיוק כמו כולם בכל מיני תחומים, זה לא עובד ככה".

אבל את הצלחת.

"בעיקר בגלל המראה שלי. אחרי שסיימתי את האולפנה והחלטתי להתגייס הגעתי לדובר צה"ל ומשם לבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. החיבור שלי למקום שממנו באתי גרם לי לעשות את הסרטים שעשיתי, שכולם עוסקים בנושאים אישיים וחברתיים מאוד".

איפרגן. "נמצאת בכל סרט שאני עושה" | צילום: אבי מועלם

"היא מוכשרת מאוד", אומר הבמאי רון כחלילי. לפני שנתיים הוא ביקש מאיפרגן לביים פרק על הפלסטינים בסדרה שלו על המזרחים החדשים, "אכלו לי שתו לי הדור הבא". "אני זוכר שראיתי את הסרט 'שחורים' ואמרתי לעצמי שזה הקול שאני רוצה להביא לפרק הזה. יש לה יכולת לגעת במרואיינים שלה, להיות חלק מהסצנה בלי להשתלט עליה ולהביא לתוכה גם את הסיפור שלה עצמה".

איפרגן: "אני נמצאת בכל סרט שאני עושה – ב'אחותי ריקי'; בפרק בסדרה של רון, שבה הופיע פיראס חורי שהיה בן זוגי זמן קצר לפני כן; בסרט 'קיר' שעשיתי, על הגירושים מאסף גרניט; ב'חופשת לידה', בעקבות לידתו של ליאו שלי שעולה לכיתה א' בשנה הבאה; ואני נמצאת גם ב'שחורים' כמובן, למרות שלא רואים אותי".

אסף גרניט ראה את "שחורים"?

"אני חושבת שלא. זה היה לפני שהתחתנו".

בן 24 במותו

איפרגן לא תשכח לעולם את הרגע שבו נודע לה על מותו של אסממאו ישראל מהרט. מהרט, בן 24 במותו, שימש, על פי המשטרה, חייל בארגון פשע מוכר שפועל בעיר. במוצאי שבת, 5 בפברואר 2015, התפוצץ הרכב שנסע בו ומהרט נהרג.

"מה שקרה לו לא היה חייב להסתיים בצורה הזאת, אבל זאת הייתה כרוניקה של מוות ידוע מראש", היא אומרת בכאב. "בכל זאת הייתי רוצה שיזכרו אותו אחרת. אני לא יכולה לתת לו למות כ'עבריין אתיופי'".

איך היית רוצה שיזכרו אותו?

"כמו שהוא הופיע אצלי בסרט. בחור מוכשר ורגיש שנאבק בגזענות המזעזעת שיש במדינה שלנו כלפי יוצאי הקהילה האתיופית, נאבק במצב כלכלי שאין בו לא עתיד ולא אופק, נאבק בכישרון המוזיקלי שלו שהוא לא האמין שהוא יכול לממש, נאבק במשבר זהות קשה. נאבק ונאבק עד שנכנע. מצטערת, אני לא יכולה לתת לו למות בלי שידעו שהוא באמת ניסה אבל לא היה לו סיכוי".