אשר קשר //

קטע בן שניות ספורות בלבד, בפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "ליגה ג'" (כאן 11), מדגים היטב את טיבם של גיבוריה: המצלמה עוקבת אחר דורון אוחיון (40) מאשדוד, נשוי ואב לילד, שנראה כמו אדם שקול ונורמטיבי, שמחנה את רכבו ויוצא ממנו כשעל פניו הבעה רצינית ומרוכזת.

אלא שלפתע אוחיון שולף מן הרכב את החולצה הצהובה של קבוצת עירוני אשדוד, ובאותו רגע מתחולל המהפך. הפנים המבצבצות מן החולצה אינן עוד אותן פנים, ומבע של טירוף, נחישות ושיגעון נשקף מהן.

כאחוז אמוק הוא צועק הוראות בהולות לקבוצת אוהדים בצהוב, שמכינים שלטים לקראת המשחק הקרב, והתנהגותו מעוררת מיד את התהייה: מה יש בה, בחולצה של קבוצת כדורגל קטנה מליגה ג', שגורמת לתבערה?

"זה לא קורה רק לדורון", מבהיר רובי אלמליח, יוצר ובמאי הסדרה, "מדובר בתופעה חוצת מגזרים, דתות ואפילו מינים".

בשלוש השנים האחרונות עקב אלמליח (39) אחר אוהדים, שחקנים, מאמנים, מנהלים, נשים וגברים, ערבים, יהודים ודרוזים, הקשורים נפשית ופיזית לארבע קבוצות מליגה ג', בפריפריה של עולם הכדורגל הישראלי. הוא בחר במכבי עירוני אשדוד, מכבי שדרות, בני מושירפה הערבית מוואדי ערה ובני ממבע הדרוזית מרמת הגולן.

   אלמליח. "תופעה חוצת מגזרים, דתות ואפילו מינים" | צילום: אבי רוקח

"ההזדהות עם הקבוצה שלהם היא כל כך חזקה", מסביר אלמליח, "עד כדי כך שהצלחתה עבורם הוא הסיכוי האחרון להצליח ולייצר משמעות לחייהם. בלי הכדורגל הם מרגישים שאין להם חיים".

אפשר להשתגע

די בקלות אפשר להסביר מה מניע את דורון אוחיון. עבורו עירוני אשדוד היא תחליף משפחה. מגיל 12 הוא גדל ללא הוריו, עבר טרגדיות משפחתיות, התגורר אצל סבתו, נכנס ויצא ממוסדות, ברח מבתי אומנה ופנימיות והתגורר בקרונות רכבת ומקלטים ברחבי אשדוד.

"הנחמה היחידה שלי הייתה עירוני אשדוד", הוא מודה, "שם הרגשתי שייך. זו הייתה בשבילי המשפחה שלי".

הנחמה היחידה. דורון אוחיון| הצילומים באדיבות כאן 11, מתוך הסדרה

כשבשנת 1999 החליטו באשדוד לאחד את שתי קבוצות הכדורגל של העיר לקבוצה אחת, אוחיון חש אבוד. הקבוצה החדשה לא יכלה לשמש תחליף לאהובה המיתולוגית שלו.

15 שנות נטישה הסתיימו ב-2015, כשקבוצת אוהדים מקומית החליטה להקים מחדש את הקבוצה. אוחיון נרתם בהתלהבות למלאכת ההקמה וגיוס הכספים. רעייתו ליאת חשה כה מחוברת לעירוני אשדוד, עד שהציגה מועמדות בבחירות להנהלת הקבוצה.

למרות שאוהדי הקבוצה העריכו את פועלו של בעלה, הם חששו שהטירוף והמסירות יוצאי הדופן שלו, שמתבטאים לפעמים בקללות, איבוד עשתונות ואלימות כלפי אוהדי קבוצות יריבות, ישפיעו עליה וידרדרו את הקבוצה.

"כיום אני יותר רגוע ופחות מטורף", אומר אוחיון. "הסדרה צולמה לפני שנתיים ובמהלך הזמן השתניתי. היום אני אפילו משמש כמנהל הקבוצה".

בין תהילה לשריקות בוז

בסדרה אלמליח מגיע לבתיהם של השחקנים והאוהדים, נכנס לחדרי ההלבשה, מבקר בבתי הקפה המקומיים, נוסע למקומות העבודה שלהם ומלווה אותם בחיי היומיום באשדוד, בשדרות, במושירפה וברמת הגולן. הוא מלווה כדורגלנים שפרשו מליגת העל ועדיין חולמים עליה.

הוא מפענח את צפונות נפשם של מנהלים, מאמנים ואוהדים רבים שהקבוצה המקומית היא כל עולמם, מתעד רגעי שמחה לצד רגעי שפל וגם מאבקים ופוליטיקות פנים-קבוצתיות. כל אלה מתערבבים עם חיי המשפחה, מערכות היחסים, הזוגיוֹת והפרנסה של הדמויות המרכיבות את קבוצות השוליים של עולם הכדורגל בליגות התחתונות.

אחת הדמויות המעניינות בסדרה היא של מאמן מכבי שדרות, אבי פרץ. כמו אצל דורון אוחיון, גם אצלו קיים ניגוד קיצוני בין איש המשפחה הנאמן, הבן שמטפל בנאמנות באביו הנכה, לבין הדמות שלו כמאמן קשוח וכריזמטי של מכבי שדרות.

הכדורגל נותן כוחות. אבי פרץ | צילום: כאן 11, מתוך הסדרה

המפגשים היומיים בין אבי פרץ לאביו שעבר אירוע מוחי קשה, הם ללא ספק המרגשים ביותר בסדרה, במיוחד התגובות של האב חסר ההבעה לבשורות ההפסד והניצחון של פרץ.

"במשך 20 שנה כל מה שיש בשדרות זה קסאמים", אומר פרץ (40), בעל בסטת אבטיחים בכניסה לעיר. "אני חולם להביא את שדרות לרמות הכי גבוהות ואתן הכל בשביל זה".

זו עבודה מתסכלת וכפויית טובה.

"אבל הכדורגל נותן לי הרבה כוחות. כל בוקר אני מגיע לאבא שלי, עושה לו מקלחת, מלביש אותו ואז מגיע לאימון. אני יכול להעריך יותר מכולם איזו מתנה קיבלו אנשים שיכולים לשחק כדורגל. אני חי את הניגודים, ואם שחקנים לא נותנים את כל מה שיש להם עם המתנה הזו, אני לא מסוגל להבין את זה".

אני לא מסוגל להבין איך אתה עומד בביקורת. בסדרה נראה שכל אחד בעיר יודע לאמן יותר טוב ממך.

"זה קשה. מאמן זו עבודה לא פשוטה. יום אחד אתה מלך ויום אחרי ישרקו לך בוז. זה מאוד משפיע. במיוחד בעיר קטנה כמו שדרות. זה משפיע על   האישה, על הילדים, על כולם".

אם בשדרות יש לחץ ציבורי, במושירפה, הכפר הקטן בוואדי ערה, זה נראה שהכפר כולו מעורב ומתייצב בחדר ההלבשה העלוב של הקבוצה. יש משהו שמזכיר יום הורים בסצנה שמתרחשת, כשקפטן הקבוצה אבו תאופיק, נשוי ואב לשניים, מודח מתפקידו, ואביו מגיע לדבר על ליבה של הנהלת הקבוצה כשבנו הנזוף יושב בצד.

מוחמד אגבריה, מנהל הקבוצה, הוא קצין מבחן לנוער, אבל נראה לו לגיטימי לחלוטין לחשוף את רגשותיו בזמן הפסד או ניצחון על המגרש, גם כש"לקוחותיו" יושבים ביציע.

לנפץ את הטאבו. אדהם רבאח | צילום: כאן 11, מתוך הסדרה

"כדורגל כאן זה על כבוד", הוא אומר, "וכבוד זה משהו חשוב במגזר שלנו. הפסד או ניצחון של הקבוצה זה הפסד וניצחון לכל הכפר שלנו".

הבנתי שבזכות הסדרה הושכן שלום בין שתי החמולות בכפר.

"בהחלט. זה היה לא ייאמן. עד שקבוצת בני מושירפה קמה, שתי חמולות הגדולות של הכפר לא התקרבו מעולם. אבל במשחקים זה קרה, ואוהדים של הקבוצה משתי החמולות התיישבו לראשונה אחד ליד השני".   

לדלג בין שלוליות

עוד דמות מרתקת בסדרה היא זו של אדהם רבאח, קבלן דרוזי מצליח מרמת הגולן המרותק לכיסא גלגלים.

רבאח החליט לעשות את מה שנחשב לטאבו בכפרים הדרוזיים בגולן: להקים קבוצה שתשחק בליגה הישראלית לראשונה מאז נכבשה רמת הגולן, וזאת חרף התנגדות התושבים ומנהיגי הכפר, שרואים בכך הכרה בשלטון הישראלי.

"הייתה לנו בעבר ליגה פנימית של הכפרים הדרוזיים, "ואני הייתי אחד השחקנים הכי בולטים שם", מספר רבאח. "ואז עברתי תאונה והרופא אמר לי שלא אשחק כדורגל. לא הייתי מסוגל לקבל את זה. אמרתי שאני רוצה לפחות להיות שוער. כשהבנתי שזה לא הגיוני החלטתי להיות מעורב כמנהל, והקמנו את בני ממב"ע - קבוצה אחת שמורכבת משחקנים של ארבעה כפרים".

איך מסתדרים עם כיסא גלגלים במגרשים של ליגה ג'?

"אם יש בור או שלולית, אני עובר אותם. אם השחקנים רואים שאני עושה את זה מחוץ למגרש, למרות שאין לי רגליים, הם יתאמצו יותר על המגרש".

החלום והאכזבה. אסעד עמאשה | צילום: כאן 11, מתוך הסדרה

כשהוא אומר 'יתאמצו יותר' הוא מדבר גם על אסעד עמאשה, שחקן קבוצתו. לפי שש שנים, כשעמאשה (28) זכה בגביע המדינה עם קבוצתו דאז, הפועל קריית שמונה, הוא לא פילל שכמה שנים לאחר מכן יעבוד כשוטף כלים במסעדה ויקלל את עצמו מול המצלמה של רובי אלמליח על חוסר רצינותו.

"החלום שלי היה להיות שחקן מקצועי, אבל לא הייתי רציני מספיק", הוא מבכה את מר גורלו. "לא השקעתי כמו שצריך. ביליתי עם חברים, הלכתי לישון מאוחר, לא הגעתי לאימונים וככה הגעתי לליגה ג'. לא מספיק כישרון, צריך לעבוד קשה".  

כמה שעות מאוחר יותר, כשאלמליח מלווה אותו לאימון במזג אוויר ערפילי במיוחד ברמת הגולן, מדהים לגלות כיצד משתנה טון קולו של השחקן כשהוא עוטה על עצמו את מדי קבוצתו. "זה לא אבוד עבורי עדיין", הוא אומר בנחישות, "אני עובד עכשיו מאוד קשה ומקווה להתקדם. אבל יותר מזה, היה לי חשוב לדבר על זה כדי ששחקנים צעירים לא יעשו את הטעויות שלי. וזה לא חשוב רק לכדורגל. זה שיעור חשוב לחיים".

ליגה ג', סדרה תיעודית בת חמישה פרקים, תעלה החל מה-1 ביולי בשעה 21:00 בכאן 11 ובדיגיטל