המקום הטוב בעולם // חופית כהן־אולאי

מאריתריאה לחולון: אבסם מרם (40), רווק, לא עובד 

אבסה מרם (40) נולד וגדל באריתריאה וכמו רבים מבני עמו החליט לעזוב את מולדתו עקב התנכלויות מצד השלטון. "אצלנו אין דברים כמו דמוקרטיה ורצון חופשי, יש רק דיכוי ודיקטטורה", הוא אומר.

"לאנשים אין כלום בחיים, זה משהו שהישראלים לא מבינים. עזבתי דרך סודן ובחרתי לבוא לישראל כי כאן יש חופש. לאדם מותר להיות חופשי ואף אחד לא רוצה לפגוע בו".

אבסה מרם. "אני לא רואה את עצמי חוזר לאריתריאה" | צילום: קובי קואנקס

לבחירה של מרם בישראל יש גם מניע דתי לדבריו. "כל חיי שמעתי על ישראל. בתנ"ך הארץ הזאת מוזכרת כמקום הכי טוב בעולם. אני אדם דתי מאוד, חי כנזיר, וישראל היא מרכז כל הדתות, היא הלב של הדת בעולם, ולכן היא הכי מתאימה למי שרוצה לחיות חיי נזירות.

"אין לי אישה וילדים, בחרתי בחיים אחרים ואני מאושר בהם. אני חי רק תחת אהבתו של האל, והוא בחר בישראל להיות המרכז. עוד כילד ידעתי שאני רוצה להיות נזיר כי זאת הדרך להיות דתי באופן מלא ומוחלט".

לפני שמונה שנים חצה אבסה את הגבול. בימים אלה הוא ממתין לקבלת אישור שהייה קבוע מהמדינה ומנסה להשתלב בחברה הישראלית בסיוע בית העולה בחולון.

"אני מנסה ללמוד עברית, להכיר את הארץ ולהיות חלק מישראל. לצערי, אסור לי לעבוד, אבל יש כנסייה טובה בתל אביב שעוזרת לי ונותנת לי מחסה".

ובעתיד?

"אני לא רואה את עצמי חוזר לאריתריאה. אולי אם תהיה שם דמוקרטיה ארצה לחזור כדי לעזור לשקם אותה. היום זה לא הבית שלי. הבית שלי נמצא כאן, בישראל".

אמרלינדה אספריטו. "אוהבת את אלדד אבל גם את הדת שלי" | צילום: אבי רוקח

הסיבה היחידה // יניב יוסיף־אור

מהפיליפינים למושב אמונים: אמרלינדה (מרילי) אספריטו (54), נשואה, אמא לבת

אמרלינדה (מרילי) אספריטו הגיעה לישראל מהפיליפינים באוגוסט 1990 כשהייתה בת 25. "עשיתי תואר בחשבונאות באוניברסיטת מנילה אבל לא מצאתי עבודה במקצוע", היא מספרת. "בסוכנות התעסוקה סיפרו לי על עבודה בישראל, אמרו שארוויח בה הרבה יותר מבפיליפינים".      

את עבודתה הראשונה בארץ מצאה אצל עו"ד אלדד שורק במושב אמונים במועצה האזורית באר טוביה. "זה היה המקום הראשון שאליו נשלחתי. אמרו לי שמדובר בבחור נכה שזקוק לסיוע במטלות הבית", היא נזכרת.

"בהתחלה לא אהבתי את העבודה, היה לי קשה להתרגל. השתדלתי ללמוד עברית בכוחות עצמי, וזה היה מסובך. גם לעבודה שכללה בישול, כביסות וניקיונות לא התחברתי. ביקשתי שימצאו לי מחליפה, ופעם אחת אפילו עזבתי, אבל התגעגעתי והחלטתי לחזור".

נשמע לא פשוט.

"אלדד היה נקודת האור שלי. הוא היה מקסים אליי. הוא הסיבה היחידה שנשארתי פה. השהות המשותפת קירבה בינינו, ולאט־לאט הקשר התחזק. זה לא משהו שנבנה ביום אחד. אלדד הוא איש טוב לב, למדתי להכיר אותו והתאהבתי בו".

המושבניקים לא פרסו לפניה שטיחים אדומים. "ההתחלה הייתה קשה", היא מודה. "אנשים הביטו בי כאילו אני מצורעת, וזאת הייתה הרגשה לא נעימה, אבל ככל שהזמן עבר אלדד עזר לי להרגיש יותר ביטחון. אחרי שבע שנים התחתנו בחתונה אזרחית".

חשבת על גיור?

"ממש לא. אני נוצרייה קתולית. אני אוהבת את אלדד אבל אוהבת מאוד גם את הדת שלי. באלדד אני ממשיכה לטפל, אבל לא כמו מטפלת אלא כמו אשתו".

בפיליפינים החתונה לא התקבלה בצהלות שמחה. "די פחדתי לספר לאמא שלי", מודה אספריטו.

"נסעתי לבקר בפיליפינים, ובדיוק ביום ההולדת הגיע זר ענקי שאלדד שלח. אז היא שאלה ממי זה ואמרתי לה, 'מבעלי'. כשהוא הגיע לבקר בפיליפינים כל המשפחה שלי התלהבה ממנו. כשבתנו אלה נולדה (היום בת 16), היא הגיעה לעזור לי. לא ידעתי כלום על ילדים והייתי חייבת שהיא תהיה לידי".

איך את מסתדרת כשנשמעת אזעקת צבע אדום?

"אחרי 29 שנים בארץ אני כבר לא נבהלת. הבת שלנו אלה ממש מפחדת, אבל אלדד יודע להרגיע אותה".

אולגה סטדניוק־מילובידוב. "התגיירתי מרצוני, לא מתוך לחץ" | צילום: קובי קואנקס

להכות שורשים // רגינה קאשי־רודנשטיין

מאוקראינה לבת ים: אולגה סטדניוק־מילובידוב (32), נשואה, אמא לבן, מנהלת מעבדה באוניברסיטת תל אביב

אולגה סטדניוק־מילובידוב הייתה בת 12 כשעזבה את אוקראינה עם הוריה ונחתה
בבת ים. הקשר היהודי שלה היה סבא שלה (אבא של אמה), "אבל לפי הדת היהודית זה לא נחשב", היא אומרת.

"זה הפוך על הפוך כי באוקראינה דווקא כן נחשבנו ליהודים, כי שם הדת נקבעת על פי האב, וסבלנו מאנטישמיות". 

לדבריה, בחרו הוריה בישראל כדי לאפשר לה עתיד טוב מזה שהיה צפוי לה באוקראינה.
"הם עשו הכול כדי שהנחיתה שלי תהיה רכה ככל האפשר. הם תיארו לי סיפורי אגדות
על מדינה שיש בה הרבה ים, פירות טעימים כמו תותים וחברים חדשים נחמדים שאכיר".

והמציאות תאמה את האגדות?

"לפי הסיפורים של אמא, חזרתי הביתה בוכה כמה וכמה פעמים, אבל אני לא ממש זוכרת את זה. הרגשתי שייכת לכאן מהרגע הראשון. הייתי ספורטאית, השתלבתי באגודת השחייה בראשון לציון ואולי גם המראה שלי, שעליו קיבלתי הרבה מחמאות, עזר".

כשהתגייסה לצבא החליטה אולגה להתגייר כחלק מתוכנית "נתיב". "עשיתי את זה מרצוני, לא מתוך לחץ. עשיתי את זה כי חשבתי קדימה על הילדים שלי, רציתי להקנות להם קשר למסורת ולמנהגים בסביבה שבה הם חיים".

בראייה לאחור לאולגה אין ספק: "החיים בארץ טובים, וישראל היא הבית שלי. גדלתי פה, שירתי בצבא, התחתנתי עם מיכאל, עולה ישן, ובני נועם נולד בישראל. אלה השורשים שלי פה".

טרנס ווסטון. הצטרף לתפילות בבית הכנסת | צילום: הרצל יוסף 

חיבור מיידי // כרמל קושניר

מארצות הברית לבאר שבע: טרנס ווסטון (31), שחקן כדורסל

לפני כשמונה שנים, בעת שהעביר ערבים ארוכים ומשעממים במדי אקרנס האיסלנדית, שחקן הכדורסל האמריקאי טרנס ווסטון החל להתעניין בברית החדשה. בהיותו בן למשפחה דתית נוצרית שאל את עצמו שאלות שונות ומשונות. "הבנתי שהנצרות שואבת את שורשיה מהיהדות והחלטתי לחקור את הנושא", הוא אומר.

רצה הגורל ושלוש שנים אחרי הימים ההם באיסלנד, בישר לו הסוכן שלו שקיבל הצעה לשחק בישראל, במכבי קריית גת. החוזה נחתם, וכך, לראשונה, נחת הסנטר פורוורד בארץ.

הוא הרגיש מיד שהוא נמצא במקום הנכון, וגם הקשר לעיר הדרומית היה מהיר. לאחר שנה הוא עזב את ישראל, אך לא לפני שלמד את המסורת היהודית וספג אותה. מכאן המשיך ליעד הבא, פינלנד, כדי לחזור לסיבוב נוסף בלאומית במדי הפועל כפר סבא. 

במקרה, או שלא במקרה, התברר לווטסון שאביו של גל איתן, השחקן ששיתף איתו פעולה בעונת הבכורה שלו במדי קריית גת, מתגורר ממש ליד הדירה ששכרה לו הפועל כפר סבא בראש העין. 

איתן, איש דתי, שמח על ההתעניינות שמגלה השחקן האמריקאי ביהדות ונהג לקחת אותו לתפילות בבית הכנסת. ווטסון למד, ספג את האווירה ־ ומהר מאוד החליט לעבור הליך גיור.

לפני שמונה חודשים, אחרי ששיחק בהצלחה במכבי אשדוד באר טוביה, ואחר כך הוחתם בהפועל באר שבע בני שמעון, סיים ווטסון את הליך הגיור דרך ארגון "נפש בנפש" שפועל להעלאת יהודים לישראל.

היום הוא אזרח ישראלי, מתגורר בבאר שבע, מתאושש מפציעה בגיד אכילס ומתכוון להישאר בישראל. "כאן אני מרגיש בבית", הוא אומר.

מוסא. "אמרתי, 'גם אני רוצה להיות יהודי'. פשוט ככה" | צילום: אבי מועלם

כיפה, ציצית ומבטא ערבי // אבי איקוביץ'

מרמאללה לראשון לציון: מוסא (24), מחפש עבודה וכלה יהודייה

מי שישכים קום ויגיע לתפילת הבוקר בבית הכנסת בראשון לציון יוכל לפגוש שם תלמיד חכם שלומד הלכות בספר "קיצור שולחן ערוך" ותפילין לראשו. סממני היהדות אינם מסגירים דבר מסיפור חייו של מוסא: הוא נולד מוסלמי וגדל סמוך לרמאללה.

בעת שחבריו זרקו אבנים על חיילים הוא נמשך לעולם היהדות. בימים אלה הוא מסיים את הליך הגיור וכל רצונו לקבל אזרחות של קבע ולהקים בית יהודי בישראל.

מוסא מקפיד לברור את מילותיו. החשש מפני גורמים שיבקשו לסגור חשבון עם מי שבחר להצטרף לעם היהודי גורם לו לנקוט משנה זהירות.

"נולדתי וגדלתי במשפחה מוסלמית בביר זית הסמוכה לרמאללה. אני ושלושת אחיי התחנכנו על פי דרכי האסלאם. לא היינו דתיים אדוקים אבל התפללנו, קראנו בקוראן וצמנו ברמדאן", הוא מספר.

"בבית לימדו אותנו לכבד את כולם ולא הייתה שנאה ליהודים, אבל מחוץ לבית, אצל החברים ובבית הספר, האיבה שלטה. לימדו אותנו שהיהודים גזלו את אדמות הפלסטינים והשתלטו עליהן, אבל לא האמנתי בזה ולא נתתי לשנאה לחלחל לתוכי.

"אבא שלי עבד בבניין בישראל ונהגתי להצטרף אליו וכך הכרתי את היהודים. ראיתי את היחס הטוב שלהם וידעתי את האמת. כל פיגוע הכאיב לי. כשהחברים שלי דיברו על טרור והצטרפו לפת"ח התרחקתי. האמנתי שלא זאת הדרך".

בגיל צעיר החל מוסא לעבוד בבנייה ובשיפוצים בישראל. "הייתי בן 15 כשפגשתי יהודים דתיים שהניחו תפילין ושאלתי אותם מה זה. היהדות סקרנה ומשכה אותי.

"הם סיפרו לי על מעמד הר סיני, דיברו איתי על עבדות מצרים ועל שלושת האבות והשמיעו לי שירים מתוך טקסטים יהודיים והם ריגשו אותי מאוד. כששמעתי על הגר וישמעאל הבנתי שגם אני חלק מהסיפור של העם היהודי.

"למרות שהייתי צעיר אמרתי להם, 'גם אני רוצה להיות יהודי'. פשוט ככה. הם אמרו לי שזה לא עניין של מה בכך, אבל לא נבהלתי. כל כך אהבתי את מה שראיתי, בייחוד את השבת. רציתי להיות חלק מזה".

מוסא חזר לכפרו בכל יום והמשיך בשגרת יומו, אבל רצונו להיות יהודי הוסיף לבעור בו. כשהיה בן 19 ארז תיק, יצא מהבית ולא חזר. "למרות הקושי, ההורים שלי הפתיעו אותי וקיבלו את זה, ואמא שלי התעקשה להיות איתי בקשר. האחים שלי ניתקו קשר. בעיניהם זאת בגידה".

לראשון לציון הוא הגיע בעקבות מכון הגיור שפועל בעיר. "הייתי צריך הרבה אומץ כדי להיכנס לכיתה, להתיישב ולהודיע שאני לא זז משם עד שיסכימו לצרף אותי להליך הגיור. הרב שלמה לוי, ראש ישיבת ההסדר, ראה שאני רציני והורה להשאיר אותי"

בכל יום שלישי הוא מגיע למרכז הגיור, לומד הלכות ודיני תורה ומתקרב עוד צעד אל היעד. "אני לקראת סוף התהליך ומקווה שאחרי שבועות אוכל לקבל את האישור שהגיור הסתיים ואני יהודי".

הקשיים אורבים לו בכל פינה. אין לו מקום לינה קבוע, הוא נודד ממקום למקום מחשש שאנשים מחייו הקודמים יפגעו בו, וגם החברה היהודית מסתכלת עליו בעין חשדנית. "רואים בחור בכיפה, בציצית ומדבר במבטא ערבי ולא מבינים מה אני, אבל אני מסביר להם שאני בהליך גיור".

ומה תוכניותיך אחרי שתהפוך ליהודי כשר?

"להמשיך ללמוד תורה, להיכנס לישיבה ולהיות אברך, ובעתיד, בעזרת השם, להיות רב. ויותר מכול אני רוצה להכיר אישה יהודייה ולהקים בית יהודי ונאמן על פי ההלכה".

אנדרו ושרה הייל. "הרעיון הוא לצמוח באמצעות המצוות ולהפוך לאדם טוב יותר" | צילום: נחום סגל 

עץ אשוח לצד חנוכייה // מירית קושניר־סטרומצה

 מאנגליה לכפר ורדים: אנדרו הייל (58), נשוי, אב לשניים, מפעיל בית מורשת ליהדות בוכרה ומבשל בירת בוטיק גלילית

למתנדב מאנגליה שנחת בארץ הקודש באמצע שנות ה־80 לא היה מושג שהנסיעה הזאת תשנה את חייו. אנדרו הייל בן ה־24 היה בדרכו להודו, אבל הסקרנות שהתעוררה בו גרמה לו לעצור בישראל.

כשעבד בחדר האוכל של קיבוץ יזרעאל פרץ ויכוח בינו ובין חיילת נח"ל שעבדה איתו. זאת הייתה תחילתו של מסע משותף, והוא נמשך בגיור שלו ובחזרה בתשובה שלה.

היום הם חיים בכפר ורדים בבית עגול שהייל בנה במו ידיו ומפעילים בו את "מרכז פליאה" למורשת יהדות בוכרה. הייל גם מבשל במקום בירת בוטיק גלילית.

"הוא היה חנון, שיער מסורק וחולצה בתוך המכנסיים", שחזרה שרה השבוע, "ואני רוח סערה. כבוגרת תנועת הנוער, ממשפחה בוכרית, לא ידעתי איך אספר להורים שיש לי חבר מתנדב, לא בוכרי ואפילו לא יהודי, אבל כשהם פגשו אותו הם התאהבו בו".

כשהשתחררה מהצבא ופג תוקפה של הוויזה שלו הם טסו לאנגליה ונישאו בחתונה אזרחית. שם נולד בנם הבכור. לאחר חמש שנים חזרו לארץ.

הייל: "באנגליה היה לנו בכריסטמס עץ אשוח לצד חנוכייה שבניתי וביום כיפור צמתי עם שרה לאות תמיכה. אחרי חמש שנים שרה ביקשה לחזור לארץ לזמן מה, וכשחזרנו כבר לא רציתי לעזוב. הרגשתי שזה המקום שלי.

"התחלתי לשאול שאלות על משמעות החיים. ידעתי שעוד מעט שני הבנים שלנו יחגגו בר מצווה ולא רציתי לעמוד מהצד כשהם יעלו לתורה. מישהו שלח אותי לסמינר בישיבה בירושלים וכשחזרתי משם אמרתי לשרה, 'אני רוצה את מה שיש לכם. רוצה להיות יהודי'.

"ישו היה יהודי פעם, וזה היה כמו לחזור למקור. הרגשתי שהיהדות יותר קרובה לאמת ולמעגל החיים. לשרה לא היה קשר לדת, אבל היה חשוב לה לתמוך בי ועשינו את זה יחד. אנחנו לא שייכים לשום זרם ספציפי, הרעיון הוא לצמוח באמצעות המצוות ולהפוך לאדם טוב יותר".

לאחר הגיור שינה אנדרו את שמו לאברהם, והשניים נישאו בחתונה יהודית. זמן קצר לאחר מכן הצטרפה אל שלושת בניהם אחות קטנה, פליאה, אבל לאחר ימים אחדים היא נפרדה מהעולם. "כשפליאה נפטרה לא רציתי לשמוע יותר על הקב"ה", אומרת שרה.

"לא הצלחתי להבין מה אני צריכה לתקן עד שקיבלתי מחבר תמונות שצילם בטיול באוזבקיסטן והבנתי שעד אז התביישתי בשורשיי הבוכריים. למדתי ואספתי מידע וחפצים מאמא, הקמנו מרכז מורשת והחלטנו לפתוח אותו לקהל בעקבות סקרנות שגילו אנשים כלפי הבית המיוחד שלנו.

"קראנו למרכז על שם בתנו, ובשבילי הוא סוג של יציאה מהארון ובעיקר זכות להפוך לטובה את מה שקרה לנו".  

 נויה ואריאל שסטקוב וילדיהם. "לבננו הבכור עשינו ברית מילה כי ידענו שנתגייר" | צילום:  ורד סיסם שחר

התרגשות הטבילה במקווה // אביגיל קדם

 מרוסיה לרחובות: נויה (32) ואריאל (33) שסטקוב, הורים לשלושה

נויה ואריאל שסטקוב עלו לארץ משני קצוות שונים ברוסיה, כל אחד עם משפחתו. אבותיהם יהודים, אך אמהותיהן אינן יהודיות, ולכן, כנהוג במחוזותינו, לא נחשבו ליהודים.

אריאל, עובד במפעל אלומיניום, עלה בשנת 1998 והתמקם בבאר שבע. נויה, סייעת בגן ילדים, עלתה בשנת 1995 והתיישבה בנתיבות. "היינו אזרחים לכל דבר, הייתה לנו תעודת זהות ולמדנו בבית הספר כמו כולם", אומר אריאל.

"למרות שגדלתי במשפחה לא דתית בכלל, האמנתי שיש בורא עולם ושלא נוצרנו סתם ככה. תמיד היו לי שאלות ותמיד חיפשתי תשובות על השאלה מהי האמת. כשהייתי בן 16 הגעתי לפנימייה ושם הכרתי ישראלים שגדלו בבתים מסורתיים. התחלתי להימשך יותר ויותר לדת ולהבין שיש בה הרבה מן הנסתר".

נויה הייתה בת 19 כשהכירה את אריאל, אז חייל בן 21. עוד לפני שנישאו חלקו מחשבות משותפות על גיור. "מלכתחילה ידענו שנעבור את התהליך", אומרת נויה, "אבל היה צריך לקרות משהו שיגרום לנו להגיד, 'נעשה את זה עכשיו'".

וכשנולד בנכם הבכור?

אריאל: "עשינו לו ברית מילה כי ידענו שנתגייר. כשהוא היה בן שלוש הגענו למסקנה שהגיע הזמן. היה לנו דחף לעשות את זה. ידענו שאם נגדל ילדים ורק בגיל מבוגר ננהיג שמירת שבת, הלכה ומסורת, צפויות לנו הרבה מחלוקות".

תהליך הגיור נמשך תשעה חודשים. בזמן הזה למדו באולפן, התפללו שלוש פעמים ביום ושמרו שבת.

"האינטרס היחיד שלנו היה לעבוד את הבורא וגם היום אנחנו ממשיכים לקיים את המצוות. אחד הרגעים המרגשים ביותר היה הטבילה במקווה. הייתה שם נשמה יהודית והרגשנו שינוי גופני ורוחני".