המבחר של בכר

משפחת בכר היא ממשפחות הסוחרים הוותיקות של שוק רחובות. הסבא אלברט קנה את החנות, שבה נמכרים ירקות ופירות, ומי שהמשיך את דרכו הוא הבן קובי בכר. כיום שני בניו של קובי, אבי וניצן, ממשיכים את המסורת ועובדים יחד איתו

אלברט וקובי בכר. משפחת סוחרים ותיקה | צילום: אבי מועלם

אלברט בכר רכש את החנות הגדולה קרוב לכניסה לשוק כשעלה ארצה, בשנות ה־50 של המאה הקודמת. קובי, בנו, היה מגיע כבר מגיל צעיר לסייע לו בחנות

"בדור הזה אמרו, לא צריך ללמוד, תבוא לעבוד", מספר אבי בכר, "כולם היו מגיעים לכאן, מכל האיזור, לא היו סופרמרקטים, ופה מכרו את הסחורה הכי טובה והכי טרייה, עד היום". 

בשנות ה־80 לקח קובי הבן פיקוד על החנות. "אני האח הקטן מבין האחים ותמיד טיפלתי באבא והייתי צמוד אליו", הוא מספר

לימים, נולדו לקובי ארבעה ילדיםשלושה בנים ובת, וכולם מצאו עצמם מסייעים בחנות בשלב כלשהו בשנות נעוריהם, אך רק אבי וניצן נשארו כעובדים לכל דבר לאחר שהשתחררו מהצבא, מתוך אהבה גדולה לשוק ולמקצוע

"כנערים היינו מסיימים בית ספר ובאים לפה", אומר אבי, "אני אוהב את מה שאני עושה". 

ניצן למד תואר ראשון משולב בלוגיסטיקה וכלכלה ואף לימודי תעודה בייבוא, ייצוא וסחר. "אבל עם כל זה אתה מוצא את עצמך חוזר למקום שאתה מרגיש בו בבית", הוא מספר. "יש פה בשוק וייב, כל הזמן יש אקשן וחיות, אתה נמצא עם הרבה אנשים וקהל, ופוגש את כל סוגי הסיפורים והסיטואציות". 

ואיך זה לעבוד ביחד כמשפחה? 

"זה מקרב. יש למשל דברים שאני לא אגיד לעובד רגיל, אבל בגלל שזה אח שלי אני מרשה לעצמי. זה יכול ליצור ויכוח, אבל כשהולכים הביתה זה נשאר כאן ואוכלים יחד ארוחת ערב". 

קובי מספר שבדור שלו מילה של אבא היתה מילה, לא היה ויכוח, וזה לא דבר שקורה בדור של היום. "אבל זה גם אבא שהוא חבר", אומר אבי, ועל כך כל השלושה מסכימים

שרים עם השרונים

שרון אוזן, או כמו שכולם מכירים אותומייק שרון, הוא זמר מאז שהוא מכיר את עצמו. היום בנו שיר הולך בעקבותיו, ואחרי שנתיים בהן ניגנו יחד, הוא התגייס ללהקה צבאית

מייק ושיר. שרים יחד | צילום: פרטי

מייק שרון נולד ברחובות בשם שרון אוזן. הוא גדל להורים יוצאי תוניס שהגיעו ארצה יחסית מאוחר, בשנת 1968, וחוו קשיי קליטה ושפה שהשפיעו על המשפחה

"הוריי לא ידעו עברית, וכל הילדות שלי עברה עם השפה הצרפתית ובעקבות זה המוזיקה בבית היתה מצד אחד מוזיקה ערבית, ומצד שני מוזיקה צרפתית". 

בכיתה א', הוא מספר, היה הולך לבית הספר, מרחק קילומטר, שר שירים של שימי תבורי, מייק ברנט וצביקה פיק. "אז לא היו מאבחנים בעיות קשב וריכוז והייתי מרחף בכיתה למחוזות אחרים, מדמיין את עצמי על הבמה מול קהל של אלפים".

בכיתה י' הוא החליט לעזוב את הלימודים ולהתרכז רק במוזיקה, ועד מהרה הוא הפך לזמר מבוקש באירועים ומועדוני לילה, תחילה ברחובות ואז בכל הארץ. בהמשך הקליט אלבומים ושירים רבים, ובגיל 28 חתם חוזה עם חברת 'הד ארצי' והוציא אלבום שזכה להצלחה והפך אותו לזמר שעובד במשרה מלאה

שרון מספר שילדותו לא היתה פשוטה, וכילד עם הפרעות קשב וריכוז סבל מהתעללות פיזית קשה בביתו, מהורים שחוו קשיי עלייה ולא ידעו כיצד להתמודד איתו

בשנת 2016 נאלץ להפסיק להופיע בעקבות אירוע מוחי שעברה אמו. הוא שהה לצדה במשך זמן רב. "הקדשתי שנה והייתי איתה בבית החולים. הרבה אנשים יקרים עזרו לי לנצח את הבירוקרטיה. מבחינת כולם היא היתה גמורה ולא רצו לסגור לה את הגרון. הכרחתי אותם לראות שהיא יכולה לנשום והחזרתי אותה הביתה במצב סביר". 

היום, לאחר שאמו חזרה הביתה, התפנה שרון לחזור ולעשות מוזיקה, ובחודש מרץ האחרון הוא הוציא את הסינגל 'רוצה', שמדבר על ההתעללות שעבר בילדותו ועל הפוסט־טראומה שמלווה אותו עד היום

שיר, בנו של מייק, החל לשיר איתו על הבמות בגיל 16. הוא מנגן בגיטרה וכיום שר בלהקה צבאית

"אבא שלי רשם אותי בגיל ארבע לחוג אורגן ומשם הדרך לפסנתר קלאסי וללימודים בקונסרבטוריון היתה קצרה", הוא מספר

אבל אביו לא לחץ עליו להיות מוזיקאי. "הדחיפה של אבא שלי בעניין היתה שהוא אמר שהוא תמיד תומך בי, גם אם אשחק דוקים, ולא לחץ עלי מעולם להיות מוזיקאי, אך כשהבין שזה חזק ממני ושהתשוקה למוזיקה כל כך גדולה, הוא תמך בי בכל דרך אפשריתעם המורים הכי טובים, ציוד הכי יקר והתמיכה המקצועית שרק אבא מוזיקאי יכול לתת לילד שחולם לעסוק בכך". 

שיר מספר שגם כשעלה בפעמים הראשונות וזייף על הבמה, מייק היה שם בשבילו, כדי לקדם אותו. "אני מאחל לכל בן אבא כזה שתומך במה שאתה רוצה לעשות, בכל עת, בכל דבר, במוזיקהובחיים בכלל".

משפחת רבל. ההצלה במשפחה | צילום: דוברות איחוד הצלה

ההצלה נשארת במשפחה

ניר רבל היה חובש צבאי בעת שירותו בצה"ל, ומשם נולדה אהבתו לתחום ההצלה. אירוע לב שעבר אביו אלי לאחרונה, גרם לשניהם לרצות להתנדב בתחום משמעותי ומציל חיים. "החלטנו ללכת לעשות את הקורס האזרחי ב'איחוד הצלה' ביחד כחוויה של אבא ובן, ושם חטפתי את השריטה של ההצלה". 

ניר מספר שאי־אפשר להסביר עד כמה ההתנדבות עושה טוב, "לא רק מבחינה נפשית ומנטלית שאתה יכול לעזור, אלא מהבחינה הזו שאתה יכול לבוא, עם מוכנות והרגשת יכולת שיש לך קצת יותר בעולם, שיש לך קצת יותר אפשרות לבוא ולעשות משהו ולתמוך בחברה". 

הם למדו כאמור את הקורס יחד, הם גרים קרוב אחד לשני במזכרת בתיה וגם עובדים קרוב, כך שלאירועי ההצלה הם מגיעים בדרך כזו או אחרת יחד

"ב־60 או 70 אחוזים מהמקרים שאליהם אנחנו מגיעים אלה אנשים שאנחנו מכירים מהקהילה בדרך כזו או אחרת", מספר אלי. "עצם העובדה שהם רואים פרצוף מוכרמאוד עוזרת להם להירגע ולהרגיש שהם בידיים טובות". 

על ההתנדבות המשפחתית הם מספרים ששינתה את דרך החיים שלהם. "אתה חי את זה כל הזמן, אתה גם הולך לישון עם זה, זה מאוד מחזק את הקשר, אבל כל המשפחה גם שותפה ‑ 24/7 מכשיר קשר דלוק בבית", מספר אלי

ניר מסביר שבשל העובדה שמדובר ביישוב שבו לא קיימת נקודת הזנקה, לוקח לאמבולנס יותר זמן להגיע, ועל כן פעילותם לעתים קריטית, "וכאן החשיבות שלנו בתור כוננים בקהילהלתת מענה מיידי, לפעמים תוך פחות משתי דקות. העבודה שלנו היא עבודה מול הקהילה ברמה האישית, אנחנו לא ארגון שיושב בכל מיני מקומות מסודרים, מי שקרוב ונמצא בא".  

ואיך זה להתנדב יחד? 

"אני מאוד מאמין שאין שום קשר שהוא אותו דבר בין אנשים, אין משהו אוניברסלי, אבל יכול לומר שבין אם זה אב ובן, אח ואחות, אמא ובת, שני חברים, מה שזה לא יהיהעבודה משותפת רק יכולה לחזק", אומר ניר. ואלי מוסיף: "אני גאה בבן שלי לא רק כי הוא הבן שלי, אלא כי הוא שותף שלי בהצלת חיים, וזה חיזק את הקשר בינינו".

משפחה על הבמה 

שרון איתן (52) ובנה ארד בר (14.5), משחקים יחד במסגרת ההצגות של בימת הנוער ברחובות. כשארד היה צעיר, הוא היה מגיע עם אמו לשיעורי התיאטרון בהם לימדה, ושם נולדה האהבה שלו לבמה

איתן גדלה ברחובות, וכנערה היתה חניכה בבימת הנוער. "כשהייתי בכיתה ח' עזבנו את רחובות ואני עזבתי את בימת הנוער והלכתי למסלול של לימודים, צבא, אוניברסיטה, חתונה וילדים", היא מספרת

משפחה על הבמה . שרון וארד | צילום: פרטי

אחרי תואר ראשון בניהול משאבי אנוש, וכשהיא נשואה ואם לבתה הבכורה, חזרה המשפחה להתגורר ברחובות. "בגיל 33 אני חוזרת לגור ברחובות ואני מחליטה לחזור לבימת הנוער כחניכה בקבוצת המבוגרים". 

האהבה לתיאטרון, היא מספרת, היתה חזקה מאז ומתמיד, והחזרה לבימת הנוער היתה כמו חזרה הביתה

לאחר כמה שנים החלה איתן ללמד תיאטרון בבימת הנוער, כשארד, בנה, היה בן ארבע. "התגרשתי, ולא היה לי כסף לבייביסיטר, אז לקחתי את ארד איתי לבימת הנוער לשיעורים שלימדתי", היא מספרת. "שם אני חושבת הוא נדבק בג'וק". 

היום מופיעים איתן ובר בבימת הנוער במסגרת מחזות זמר והצגות, ומדי שנה הם מופיעים יחד בפסטיבל הפסלים הבינלאומי שמתקיים בעיר

"אנחנו מתכננים ביחד את הדמויות, לומדים אותן, ואת התלבושות והאיפור עושים בבימת הנוער", מספר ארד. "כולם מכירים אותה בבימת הנוער, וזה כזה: 'ארד, הנה אמא שלך', זה יכול להיות מביך". 

השנה תוכלו לראות אותם שוב בפסטיבל פסלים חיים, ובימים אלה הם שוקדים על הכנת הדמויות. אחרי כל יום של פסטיבל (הפסטיבל נמשך שלושה ימים), יושבים איתן ובר ומעלים פוסט בפייסבוק על התגובות המוזרות שקיבלו באותו יום. "כשהיינו הסימפסונים היה אבא אחד שאמר לבן שלו שאנחנו מיניונים", מספרת איתן

כתושבי העיר הם נתקלים לא אחת באנשים שהם מכירים שמגיעים לפסטיבל ועומדים ומביטים בהם כשהם פסלים חיים. "ילדים מבית ספר אומרים לי: 'ארד, אם זה אתה תמצמץ פעמיים'", מספר בר, אך שניהם משתדלים לא למצמץ ו"לשבור פסל".