צילום: אוהד צויגנברג "עלינו מעדן ב־1941. לאחותי שושנה נולדה באונייה בת וקראו לה ציונה, מהפסוק 'קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו'. מאוחר יותר, במחנה הקליטה, כשהילדה הייתה בת כחודש, אחותי לקחה אותה לטיפול בבית החולים. אחרי שחיכתה כמה שעות, נאמר לה שהילדה מתה כתוצאה מחיידק מסוכן. כששאלו את רופאים היכן היא, הם ענו 'קברנו אותה'. שמעתי את הצעקות ואת הבכי, אבל מה יכולתי להבין, הייתי ילד בן שש. זה כאב לכל החיים שנשאר איתך בפנים. זאת הייתה הבת הבכורה של אחותי, והיא יצאה לחפש אותה בכל בתי החולים ולא מצאה".

את הסיפור מגולל בפעם המי יודע כמה ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית למען יהדות תימן. הפרטים מזכירים מאות סיפורים דומים, שבאחרונה חזרו אל סדר היום בעקבות התעוררות פרשת חטיפתם של ילדי תימן, המזרח והבלקן. הדרישה לפתוח את הפרוטוקולים הגנוזים של ועדת החקירה הממלכתית החזירה את המאבק לכותרות בעוצמה גדולה מזו שהתעוררה בשנות ה־90, בעת שהרב עוזי משולם התבצר עם חסידיו בעיר יהוד.

עוד ברחובות:
ההורים ביקשו גן אחר וגילו כי הוגשה נגדם תלונה על התעללות
ההורים נדהמו: הפעוט שיחק בקונדום משומש שמצא במשחקייה
נכה צה"ל אינו יכול לצאת מביתו בשבת כי אין עירוב



נחום, שמלווה את הפרשה מאז שהוא זוכר את עצמו, דווקא מתנגד לפרסום הפרוטוקולים, אך בהחלט מצטרף לקריאה לפתיחת תיקי האימוץ מול המשפחות, להכרה וכן לפיצוי העדה. "כולם מדברים על הילדים אבל זה לא נגמר שם", הוא אומר, "חטפו גם נשים, חלקן נשואות, ואת רכושנו וספרינו. כל אלה שנפגעו, מכל העדות, מעבירים מסר מאוד ברור: הם לעולם לא יפסיקו לרדוף את הממסד של אותה התקופה. הם רוצים תשובות מאוד ברורות לשאלה: לאן נעלמו הילדים?".

מצנן את הכעס
נחום, שמשפחתו התמקמה לאחר העלייה בעיר רחובות, בדומה ללא מעט ילדים מאותה העלייה, נאלץ לעבוד כבר בגיל צעיר לפרנסתו. בשנות ה־30 לחייו, לאחר שקיבל אישור רבני, עזב לקנדה, שם רכש את השכלתו, התבסס כלכלית, ואף בנה את מעמדו בקרב יהודי תימן בעולם ובישראל. בתפקיד ראש הפדרציה הוא מכהן מאמצע שנות ה־80.

נחום, בן 81, נשוי, אב לשלושה, חי על קו קנדה-ישראל. תוך שהוא עושה לביתו, הוא פעיל במאבק לגילוי האמת על ילדי תימן. מלבד מפגשים עם עסקנים ודמויות פוליטיות מקומיות, כתב ספר אישי בעריכתו. הספר מלכד עדויות ששמע בנושא חטיפת ילדי תימן וסיפורים שליוו את קליטת יהדות תימן בישראל. הוא מקיים הרצאות בנושא, בעיקר בקרב קהילות תימניות בארץ, שם הוא מספר על יהדות תימן בכלל, ועל מה שהוא מכנה 'פשעי הממסד' בפרט.

מה אתה מנסה להשיג בהרצאות?
"מעבר לתוכן ההרצאה אני גם מרגיע אותם, טיפה מצנן את הכעס ואת הכאב. למעשה, אני מונע בגופי פנייה לבית הדין הבינלאומי בנושא הזה. אם זה יקרה, הנזק למדינה יהיה עצום, ואת זה אני לא רוצה לעשות. אנשים לא מבינים את גודל הפגיעה. כתוצאה ישירה הורינו היקרים לא יכלו לתת לנו את מה שרצו ואת מה שרצינו כילדים, כי כסף לא היה בידם כדי לאפשר לנו חיים קלים יותר. הורינו נשדדו במרמה ובכוח בידי עריצי הממסד, ומבלי להניף עפעף, וזה חרט בלבנו פצע עמוק".

אי אפשר להשתיק
לצד הקולות הקוראים לפתוח את הפרוטוקולים, שבהם לכאורה חבויה האמת ב, ישנן גם דעות פחות פופולריות. אחת מהן היא של ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר אילן, שחקר את הנושא במשך 30 שנה ופסק בשבוע שעבר כי "לא היו דברים מעולם: ועדות חקירה רבות קמו לאורך השנים ואף אחת מהן לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלם של אותם מאות ילדים. הוקמו שלוש ועדות חקירה שחקרו את הנושא: ועדת בהלול-מינקובסקי, ועדת שלגי, ועדת חקירה ממלכתית, ואף אחת לא מצאה מקרה של אימוץ לא חוקי".

מה דעתך על דבריו של ד"ר לויטן?
נחום מתקשה לשמור על שלוותו. "לדעתי מדובר בשקר", הוא אומר, "אם לויטן אומר את מה שהוא אומר על החטיפות, אז מה, יכול להיות שכולם בכו לחינם? זה מביש בעיניי שאיש אקדמיה מדבר כפי שמדבר ומקבל גיבוי מהאוניברסיטה".

הוא מייצג דעה בציבור, השוללת את העדויות והסיפורים.
"אני אומר לציניקנים, , שלא רק שמדובר ב־1,000 ילדים, אלה ב־15 אלף. עם כל הכבוד לאלה שחקרו את המקרה שנים על גבים שנים, ההיסטוריה מלאה בקהילות שנפגעו מהממסדים. בסופו של דבר הפיצוי יגיע, אי אפשר להשתיק מעשים כאלה. פתרון הבעיה הוא לא רק למען העדה התימנית, אלא למען המדינה כולה".

מפח נפש לדור הבא
בשבוע שעבר נשמעה תמיכה גורפת בממשלה לפתוח את אלפי העמודים, הצפונים בתוך גנזך המדינה ואמורים להישאר חסויים עד שנת 2071. השר צחי הנגבי הוסמך לעיין בתיקים ולהמליץ על הסרת החיסיון שהוטל עליהם. גם שרת המשפטים איילת שקד הודיעה כי תתמוך בפרסום, אלא אם הצעד יפגע בביטחון המדינה ובזכויות הפרט.

"אם השרה שקד תעלה על הדברים האמיתיי