צילום: אבי מועלם קרוב ל־50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, וחווה פייטון מרחובות, שהייתה אז בסך הכל בת 15, ועשתה את דרכה הביתה מעוד יום לימודים, זוכרת במדויק את זעקות השבר ששמעה כבר במורד הרחוב. הזעקות בישרו על נפילת אחיה, שלמה פסקל ז"ל, ומאז הן מהדהדות בראשה ללא הרף.

אחות שכולה: "גם אחים שכולים זקוקים לעזרה"

הוריה אינם עוד בין החיים, וכל מה שהיא רוצה זה שהמדינה תכיר בה כאחות שכולה. זה שבועות ארוכים שפייטון לא מפסיקה להתכונן ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיחל היום. היא תצעד לראשונה ברחבת בית הספר שבו למד אחיה שלמה, ותניח את הזר לזכרו. גם השיר, 'אח יקר שלי', שאותו כתבה לזכרו, ועליו עמלה במשך השנתיים האחרונות, ינוגן במהלך הטקס, ויהיה עבורה עדות להנצחתו. "הפצע לא הגליד, האבל נמשך 49 שנה, ואני לא משלימה עם המוות שלו", היא אומרת בדמעות.

"החבר הכי טוב"
מלחמת ששת הימים נזכרת מאז ומתמיד בפנתיאון הזיכרון הלאומי כאחת המלחמות היותר מוצלחות שידעה המדינה, כזו שהביאה הרבה גאווה למדינה הקטנה, שעוד לא מלאו לה שני עשורים. אולם בעוד ההמונים יצאו לרחובות וחגגו עם החיילים את שחרור הכותל המערבי, רמת הגולן ופאתי חצי האי סיני, שרר בדירה הקטנה בפתח תקווה חוסר ודאות מוחלט באשר לגורלו של הבן שלמה, ששירת בגדוד המרגמות הכבדות של התותחנים, ונשלח ביומה האחרון של המלחמה לקיבוץ דפנה שבצפון. "ישבנו מכונסים בבית", היא מתארת. "לא ידענו איפה הוא. יום קודם עוד שלחתי גלויה, אבל כנראה שהיא כבר לא הגיעה אליו. כשראיתי את קצין העיר עומד בפתח הבית כבר הבנתי מה קרה. אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום".

הוא היה אחיה הבכור, ופייטון זוכרת שאחיה נהג תמיד לקחת אותה למקומות ושמר עליה. "כשקיבל אופניים חדשים הוא היה מרכיב אותי, היה הולך איתי להופעות וסרטים, ממש החבר הכי טוב שלי", היא נזכרת.

כמי שנולד לדור המעפילים שעלה ארצה, המשיך שלמה לשירות הצבאי לאחר לימודיו בתיכון במגמת מכונאות רכב. זמן קצר לאחר שהתגייס כבר פרצה המלחמה, והוא נשלח עם הגדוד שאליו הצטוות לסוללת המרגמות שנפרסה בשדות הקיבוץ הצפוני.



על נסיבות נפילתו יודעת פייטון לספר כי הרכב המשוריין שבו ישב אחיה התפוצץ מעוצמת האש שנורתה, והוא נהרג במקום.

עם בוא הבשורה המרה, התפרקה המשפחה לרסיסים. ההורים הפסיקו לעבוד, חלו והפכו לשבר כלי. "הם לא יכלו לתפקד. נשארתי לבד בבית ועשיתי כמיטב יכולתי לעודד אותם. הדיכאון נכנס למשפחה", היא אומרת.

בין לבין המשיכה פייטון בשגרה, סיימה תואר באוניברסיטה, נישאה והביאה שני ילדים לעולם, אולם למרות הזמן שעבר, הקושי להתגבר על נפילת האח נותר בעינו.

"דיכאון עמוק"
נקודת השבר הבאה שלה מתרחשת כעשור לאחר מותו של האח, כשאביה מחליט לשים קץ לחייו. "הוא שקע בדיכאון עמוק, כתב מכתב וקפץ מהחלון אל מותו, כשהמכתב עליו".

איך זה נודע לך?
"הייתי אמא צעירה שנמצאת בבית, ושכנים העירו אותי ולקחו אותי לבית חולים. זה היה הלם, אבל ידעתי שאני חייבת להמשיך ללוות את אימא שלי".

את שנותיה בצל הטרגדיות המשפחתיות המשיכה פייטון להעביר כמורה, עיסוק שהביא לה מעט נחת. "ברגע שחג הפסח מסתיים אני מתחילה לרעוד, יודעת שהיום הזה מגיע. אני חיה את האבל כל הזמן, לא הולכת לשמחות ולא לאירועים", היא אומרת.

בשנות ה־80 היא התגרשה, ועד היום נותרה לבדה. "המשכתי לעבוד, ידעתי לקום על הרגליים ועשיתי לי מנהג, שכשאני נכנסת לבית הספר אני לא מראה את הצער לאף אחד, ואני מתנחמת בכך שאמא שלי זכתה לנכדים ממני עוד בחייה".

פטירת אמה הייתה נקודת השבר השלישית בחייה של פייטון, וכעבור כמה שנים היא החליטה להנציח את אחיה בדרך לא שגרתית. "חשוב היה לי שלא ישכחו אותו. אמא סיפרה לי שהוא נפל ממש בשעות האחרונות של המלחמה, והתחלתי להגות את הרעיון של הקמת הגלעד לזכרו", אומרת פייטון.

אל פרויקט ההנצחה שהוקם במקום שבו אחיה נפל, קיבוץ דפנה, היא נכנסה במלוא הכוח. היא עברה בין כל הגורמים וסבך הביורוקרטיה הדרוש להקמתו. אחרי ששכרה את שירותיו של קבלן, הצליחה פייטון במשימתה, ומשנת 2008 היא עורכת במקום טקס זיכרון.


אולם גם לאחר הקמת הגלעד, משהו היה חסר לפייטון במשימת ההנצחה שאותה תכננה ביסודיות. את המילים שנחרטו בראשה, העלתה האחות השכולה על הכתב ותיכננה להקריאן בטקס הממלכתי שנערך מדי שנה בשנה למשפחת השכול בכנסת. אולם אז, כשפנתה ליחידה להנצחת חיילים הפועלת מטעם משרד הביטחון, התברר לה שעל פי הרישומים, ובוודאי אלו הרשמיים, היא, כמו עוד אחים ואחיות שכולים רבים, לא נכללים כלל במשפחת השכול. "אמרו לי: 'את לא עולה לבמה. במה את מיוחדת מהשאר?'. זה היה משפיל ומתנשא. נאמר לי שאם אני אעלה לקרוא את השיר אני אהיה תקדים", היא אומרת.

מדובר