צילום: רויטרס במרס 2008 חגג מומי לוי במועדון ה'זאפה' את השקת אלבומו השני, 'יבוא אישי'. הקריירה שלו הייתה אז בשיאה, אחרי עשור בו חווה את הפריצה הגדולה של חייו, עם שיתוף פעולה לוהט עם 'סאבלימינל והצל', אלבום בכורה מצליח ('היפסול') ולא מעט סינגלים, בהם 'שמש אדומה', 'זוז מצד לצד' ו'יו יה', שהביאו לו את תואר תגלית השנה של אקו"ם.

יום למחרת החגיגה ב'זאפה', שמיקמה את אחד מחלוצי המוזיקה השחורה בארץ ברקיע השביעי, קיבל לוי את הבשורה על מות דודתו, שוש עטרי. "זה היה לילה טראומתי. לא רציתי יותר לשיר ולא להופיע. בארבע השנים האחרונות היא הייתה שם בשבילי בכל מובן והקשר היה הדוק מתמיד. היא הייתה יותר מדודה, חברת נפש".



מאז לכתה של שוש, נכנסה הקריירה של לוי לסוג של קיפאון. הוא אמנם המשיך לשדר ברדיו 'בייס' וב'רדיוס 100FM', להפיק אמנים ולדובב סרטים מצוירים, אבל לוי הזמר נדחק הצדה.

בשנה האחרונה, בניסיון לפרוץ שוב לתודעה, הוא שב לבמה עם מופע קאברים לסטיבי וונדר. "עדיין לא קיבלתי את ההכרה שאני ראוי לה", הוא אומר. "עברו שבע שנים, ואנשים רוצים שאחזור. רוצים לשמוע אותי. זה לא הולך להיות קל, אבל יש בי את הלהט. וונדר הוא סוג של דלת. ההופעות האלה הגבירו אצלי את התשוקה ואת התיאבון לעשייה ולמוזיקה. זה נמצא אצלי עמוק בפנים וזה לא ישתנה".

יש כאלה שיגידו שאתה נאיבי.
"אז שיגידו".

טקסט גאוני
הקשר של לוי, תושב רחובות, עם וונדר, נובע מהחיבור המיוחד שלו לדודתו. "כשהייתי ילד והיא שידרה ברשת ג', היו לה לא מעט תקליטים עודפים שהיא הייתה מביאה לי. ולא היה שם רק סטיבי אלא גם תקליטים של אריתה פרנקלין, סול וגוספל. אז הוקסמתי, זמזמתי ושרתי. בגיל שמונה, כשהופעתי בפסטיבל הילדים, סטיבי כבר היה מודל מבחינתי. מאוחר יותר, בלהקת הנח"ל, הדבקתי את כל החברים בשיגעון".

בין חבריו ללהקה היו יואב צפיר, דנה ברגר, שרון חזיז ותומר שרון. "היינו מתחברים עם שלושה מפצלים לדיסקמן שלי ושומעים את סטיבי וונדר, כל שבוע אלבום אחר. בעיניי הוא לא היה רק זמר מדהים אלא גם כותב מצוין. כשהייתי צעיר אמרו לי שאני נשמע כמוהו".

ומתי החלטת ללכת על מופע קאברים?
"תמיד היה לי ברור שאעשה משהו שקשור אליו, אבל סטיבי היה משהו שאסור לגעת בו. גם שוש אמרה לי לחכות עד שיגיע הזמן הנכון. היא האמינה שזה יצליח".
העיבודים של גדי גולדמן למופע משתדלים להיות נאמנים למקור, בשינויים קלים בלבד. סוללת הנגנים שמלווים את המופע מחייבת בהחלט. "סטיבי זה משהו שעושים עד הסוף או שלא עושים. מעבר לכתיבה מדובר בעיבודים מסובכים, אבל עדיין, הוא יצר להיטים קליטים ונגישים וטקסט מוזיקלי גאוני. אברי גלעד שאל אותי בחצי קריצה איך אני מעז לגעת בזה, ואני תמיד עונה שזאת הסיבה שחיכיתי עד היום".

הפריצה הגדולה
כשלוי אומר 'עד היום', הוא מרמז לדרך הארוכה שהחלה ביום שחרורו מצה"ל, ולקריירה כבדרן בתחילת שנות ה־90. "נסעתי ללונדון לשלוש שנים וכשחזרתי נדהמתי שלא משמיעים מוזיקה שחורה בישראל. שוש קישרה אותי לגיל קומר מתוכנית הרדיו 'אהבה יומיומית'. התחלתי להגיש שם פינה של מוזיקה שחורה, ובהמשך קיבלתי משבצת שידור שבה קידמתי את המוזיקה השחורה בישראל. זאת שליחות שמלווה אותי עד היום".

אתה מדבר על תחילת-אמצע שנות ה־90, ההיפ-הופ הציוני עדיין לא התעורר.
"גם כשקיבלתי ברשת ג' משבצת שידור, היא הייתה בשישי בערב בשמונה, כשכולם יושבים לאכול. חששו לקחת סיכון, אבל אני האמנתי שמדובר במוזיקת מיינסטרים שיש לה מקום בארץ. תוך חצי שנה דברים השתנו. הגעתי לאחוזי האזנה מטורפים. כל אדם שני שפתח את הרדיו האזין לתוכנית שלי".

יש לך הסבר לעיכוב?
"תמיד הייתה פה סוג של עדיפות למה שקורה באנגליה ובריטניה. גם היום העדיפות בולטת לאמני הרוק. אני מת על זה, אבל הרגשתי שנעשה פה סוג של עוול. גם לי, כזמר, לא היה סיכוי לפרוץ באותם ימים, כי אמרו, 'מה זה? זה לא יעבוד, זה לא אמיתי'".

בסוף שנות ה־90 הגיעה הפריצה הגדולה של להקות ההיפ-פופ הישראליות, כשסאבלימינל והצל הם מחלוציה. לוי שר, הלחין והשתתף בהפקת שני האלבומים הראשונים של הלהקה. "פתאום כל הדור הצעיר הכיר אותי. היו כאלה שחיכו לי מהצבא, שהאמינו שאפרוץ וזה סוף סוף קרה".

איך הקהל קיבל לראשונה את ההיפ-הופ?
"כשיצאנו עם 'מיום ליום', הסינגל הראשון של סאבלימינל, ידענו שזה יצליח אבל לא ידענו עד כמה. ברגע שזה התחיל להתנגן, נוצר אפקט כדור שלג. להיט שאי אפשר לעצור".

וכשמדברים פוליטיקה, כל ההפקה מתיישרת או שנוצרות מחלוקות אידיאולוגיות?
"היו משפטים שחששתי מלהיות מזוהה איתם, אבל זה נדחק הצידה לטובת העשייה. ידעתי שקובי יצליח, אהבתי את האש ואת הדבקות שלו. הוא מורה בשבילי בכל מה שקשור למוסר עבודה. הכרתי אותו כשהיה בן 17, ועד היו