צילום: דו"צ לקורל וגל זמורה תמיד הייתה מוטיבציה להתגייס לשירות צבאי בישראל. שנתיים לאחר שעלו ארצה מארצות הברית יחד עם הוריהם והתמקמו ברחובות, הם קיבלו צו ראשון והחלו במיונים לקראת גיוסם הקרב ובא.

גילוי מחלת הסרטן אצל אביהם באותה התקופה ופטירתו המהירה, הפכה עבורם את השירות למשמעותי כפליים. במסלול שבחרו הם המשיכו את דרכו והגיעו לשיא כאשר קיבלו יחד את סיכת החובשים בדיוק במקום שבו אביהם קיבל אותה שנים רבות קודם לכן.

"האהבה לארץ"
התאומים לבית זמורה נולדו וגדלו בארצות הברית להוריהם הישראלים, טלי וערן. אביהם נולד בבאר טוביה וגדל ברמת גן, ובגיל 13 החל ללמוד בפנימייה חקלאית. "הוא תמיד היה ציוני ואהב את הארץ", מספרת קורל. בצבא היה קצין הדרכה בקורס חובשים ולאחר השירות טס עם חברו הטוב לטיול סובב ארצות הברית, מחוף לחוף, ובסוף הטיול נשאר בניו יורק והקים עסק של מכוניות. העסק הצליח, ובמהלך השנים הקים כמה עסקים נוספים בתחום המכוניות.

ערן התחתן עם אישה אמריקאית ולזוג נולדו שלוש בנות. באותה התקופה, האם טלי, ישראלית שעבדה כדיילת ב'אל על', החליטה להישאר בניו יורק והחלה לעבוד כמזכירתו. גם היא הייתה נשואה לגבר אמריקאי, והיה להם בן משותף. לאחר שנים אחדות, שניהם חוו במקביל הליך גירושים מבני הזוג שלהם והחלו להתקרב זה אל זו. לאחר הגירושים הם החלו לצאת ועד מהרה התחתנו. שנה לאחר מכן, הגיחו אל העולם קורל וגל, היום בני 20.

"יש לנו עוד ארבעה אחים גדולים, שלוש בנות מאבא ובן מאמא", מספר גל. "אני הבן היחידי של אבא וקורל היא הבת היחידה של אמא. אחרי ארבע שנים שגרנו בלונג איילנד, חזרנו להתגורר בארץ, במשמר השבעה, למשך שנה", הוא מספר. הם לא זוכרים דבר מאותה התקופה. בגיל ארבע כבר גרו שוב בניו יורק, אך טלי כבר לא יכלה להתמודד עם הקור הניו יורקי, "אז בגיל חמש עברנו לגור במיאמי, שם למדנו בבית ספר יהודי והיינו באותה הכיתה מא' ועד ח'. למדנו תורה, עברית, תפילה, גמרא, חגים ומנהגים".

גל וקורל מספרים שההורים בחרו לשלוח אותם לבית ספר יהודי כדי לשמר את האהבה לארץ ולדת: "הם לא היו מתייחסים אלינו אם לא היינו מדברים בעברית", הם מסבירים על חשיבות השפה העברית בבית. "בכיתה ט' עשינו עלייה ועברנו לגור ברחובות".

"מודל לחיקוי"
תהליך העלייה דרש תחילה שאביהם יגיע ארצה. מאוחר יותר הם הגיעו, ואחרונה אמם. "זה היה מאוד מאתגר", הם מספרים על המהלך.
לאחר הגעתם ארצה, הם קיבלו את הבשורה הקשה: אביהם חלה בסרטן. גל שהה באותה התקופה במכינה קדם צבאית ומיהר לעזוב אותה כדי לסייע בטיפול באב, וקורל דחתה את גיוסה. אביהם נלחם במחלה ועבר שלושה ניתוחים להוצאת גידול מראשו, אך זיהומים וסיבוכים החלו לתת את אותותיהם בגופו ההולך ונחלש.

"היה קשה מאוד", אומרת קורל בגרון חנוק. "אבא היה מודל לחיקוי עבורי. על כל תהליך העלייה התגברתי בעיקר בזכותו. הוא היה מערך התמיכה של הבית, הוא היה הבן אדם הכי חזק בעולם, הוא היה יכול להרים בית, הערצתי אותו".

הימים חלפו ואביהם נחלש. התאומים שהו לצדו לאורך כל הדרך, נלחמים עימו ועם אמם במחלה שכרסמה בגופו. השלושה תמכו זה בזה והאמינו בלב שלם שאבי המשפחה עוד ינצח את המחלה.



בינתיים, הליך הגיוס לצבא נמשך כל העת. קורל, בעלת פרופיל 97, יועדה למיונים של חובשות קרביות: "התקבלתי וגל היה אמור להתגייס באוגוסט. יום לפני הגיוס שלו, אבא קיבל התקף פרכוס ומשם הכל הידרדר".

הגידול הלך וגדל בראשו של ערן, לחץ באיזור מערכת העצבים והביא להתקף הפרכוס שסימל את ההתחלה של הסוף. "עד אותו רגע היינו בטוחים שהוא עוד ייצא מזה", אומרת גל. "הזמנו אמבולנס והוא כבר לא חזר לעצמו, כל יום משהו אחר קרה ומערכות הגוף שלו קרסו. בבוקר חג הפסח של שנת 2014 הוא החל לנשום בכבדות. אמרו לנו להתקשר למי שאפשר כי זה הסוף. יצאתי מהחדר כדי להתקשר לאחי, ששהה בבית שלנו עם שלוש הבנות של אבא מהנישואין הקודמים, שהגיעו מארצות הברית. אמא נשכבה ליד אבא ואמרה לו: 'אני אוהבת אותך, אני משחררת אותך', ואז היא יצאה מהחדר ואמרה שהפסיק לנשום. אמרו לי שלפעמים לנפש קשה להתמודד כאשר אדם מסוים נמצא בחדר, כנראה אבא חיכה שאצא והלך כשלא הייתי שם".

אנשים רבים הגיעו ללוויה שנערכה בבית הקברות 'מרמורק' עוד באותו היום. בשל ליל הסדר שנערך באותו הערב, היה צורך להזדרז ולהקדים את מסע הלוויה.

"נמשיך את דרכו"
לאחר חודשים אחדים, חזרו התאומים למסלול הגיוס. דחיות רבות שינו את תאריכי הגיוס של השניים, ודרכם התפצלה. קורל התגייסה לקורס חובשות, וגל התגייס לחיל השריון.

"לאחר התקף הפרכוס, נתנו לי צו לגיוס מחודש לחיל השריון", מספר גל. "קודם לכן היה לי צו גיוס לצנחנים, אבל יום לפני הגיוס אבא קיבל את ההתקף. התגייסתי לחיל השריון