צילום: אבי מועלם תלמידי תיכון 'דה שליט' יתפלאו לדעת שמבנה המזכירות של בית הספר שאליו הם מגיעים מדי בוקר, שימש לפני כמעט 100 שנה כמפקדת החילות האוסטרליים והניו־זילנדיים, ששיחררו את רחובות מידי השלטון הטורקי. "מערכת החינוך יודעת להתעכב על לימודי מלחמת העולם השנייה, אבל על המלחמה שהייתה פה, במקום שבו אנו גרים, היא מסתפקת בללמד עמוד אחד בלבד", אומרת רחלי רוגל, אמנית ומי שחוקרת את העיר מזה שנים. כמי שבוחנת את ראשית ימיה של המושבה, רוגל חתומה על מספר תגליות ששינו את המוכר בספרי ההיסטוריה של העיר ובארכיון העירוני.

"דומה לירושלים"
מעטים אולי יודעים זאת, אבל רסיסיה ההיסטוריים של רחובות מגיעים עד ליבשת אוסטרליה הרחוקה, שחייליה, שמיהרו להתקדם לכיוונה של דמשק במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעו לפאתי 'בית העם' (היכל התרבות), שבדיוק לפני כשנה נחנך מחדש, ושיחררו את 1,194 תושבי העיר שחיו בה אז תחת השלטון העות'מאני.

רוגל, שמנסה להחזיר עטרה ליושנה, ושעיניה בורקות מהתרגשות כשהיא מספרת את סיפוריה, עברה להתגורר ברחובות לפני 16 שנה. לאחר שהתאהבה בעיר, היא גם החלה להנחיל לילדים ובני נוער את ההיסטוריה של פעם, אותם סיפורים מימיה המאובקים של המושבה, שהייתה לא יותר משלוש דרכים סלולות. "אמנם נולדתי בבית היולדות בעיר, אבל מיד לאחר מכן המשפחה עברה לירושלים ובמהלך השנים התגלגלתי בין הרבה מקומות. בשנת 1999 היינו צריכים לבחור לאן לעבור לגור והחלטנו על עיר שהיא מאוד דומה לירושלים, עיר אקדמית ומגוונת - הלא היא רחובות", היא מספרת.

"תעלומת המבוך"
נופיה של עיר הקודש מורגשים בביתה של רוגל, אמנית כפתורים בעיסוקה. את מדרגות ביתה היא ובני משפחתה מכנים 'העלייה לקסטל', וכל דלת בבית נקראת על שם אחד משערי העיר העתיקה. "גם כשהולכים לאמבטיה, אנחנו נכנסים ל'מעיין הגיחון'", היא צוחקת.

בכניסה לביתה, לא ניתן להתעלם מרצפת "המבוך" הנפרשת בגינה, מבוך שיצרה רוגל כמשל לסבך שבו נתקלה בחקירותיה על העיר.
גלגוליו של המבוך, כך נראה, מתחילים לפני 100 שנה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. המאייר וסופר הילדים נחום גוטמן הגיע ל'בית העם' באישון לילה, וניסה לפלס את דרכו בין האנשים הרבים שתפסו תנומה על מטר רבוע של רצפה. בספרו, 'החופש הגדול או תעלומת הארגזים' תיאר גוטמן את זיכרונותיו מאותו לילה, אשר עבור רוגל היה הפתיח לתעלומת המבוך שאותה היא מנסה לפענח מאז, במחקריה הרבים העוסקים בעיר. וכך, הרבה לפני שעלה הרעיון לשפץ ולחדש את המקום, הגיעה רוגל לראש העירייה לשעבר, שוקי פורר, והציעה לו להרכיב על הרחבה מול מה שמכונה 'בימת הנוער', מבוך אבנים פרי יצירתה, זכר לימי המלחמה של פעם.



שריד לתקופה מרתקת זו ניצב גם היום בסמוך לרחבת היכל התרבות, שם ממשיך לצמוח עץ הזית המיתולוגי שניטע בשנת 1917 על ידי הרמטכ"ל האוסטרלי דאז, הגנרל הנרי שובל, ששימש כמפקד הכוחות באזור.

'בית העם' נוסד בשנת 1912, אולם לאחר חמש שנים הגיע לאזור הגנרל שובל והקים את המפקדה שלו במה שכונה 'בית סלוצקין', שהוא בית הספר התיכון 'דה שליט' של היום. שובל הוזמן לטעת את עץ הזית מול 'בית העם', ובמהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר כבר היה בגמלאות, הוא שלח למקום שבו נטע את העץ כומר, שהתבקש לדווח על מצב העץ. "זאת הייתה הנקודה שממנה התחלתי לחקור את העיר, כדי לברר באמת אם הסיפור של עץ הזית הוא אמיתי או בדיה", אומרת רוגל.

מה משך אותך בסיפורים האלה?
"זה מתחיל ונגמר בכך שהכל היה כאן, בארץ ישראל, לא בחוץ לארץ. ההיסטוריה של המלחמה עם כיבוש רחובות מרתקת, והיא גם יכולה לקרב את האנשים להיסטוריה. בסיורים שאני עושה לתלמידים אני עוברת בכל הנקודות שפעם נלחמו בהן, והחיים היו חלק בלתי נפרד מזה. זה נמצא על יד הבית שלהם, וזה כל האתגר בזה".

רוגל לא מוותרת על כל רסיס היסטורי, שיכול להשלים עבורה את הפסיפס להבנת החיים של פעם. לפני מספר שנים אף הגיעה נכדתו של הגנרל שובל לביקור במפקדתו של סבה, כשהיא מספקת לחוקרת השאפתנית את הביוגרפיה אודות קורותיו של הסבא, ששימש כמפקד כוחות האנז"ק (אוגדת הפרשים האוסטרלים-ניו־זילנדים בארץ ישראל). "הנכדה נתנה לי יומנים שמתארים איך בסוף המלחמה חוזר סבה עם רעייתו לרחובות, ורואה איך העץ שנטע פורח וגדל. והנה עד היום ההיסטוריה נמשכת כשהעץ ממשיך לגדול", אומרת רוגל.

"היקב המקומי"
סיורי ההדרכה שעושה רוגל לבני הנוער עוברים גם דרך היקב, שהוקם בשנת 1907, וברבות הימים הפך למפעל מיצי הדרים. את היין עשו ביקב המקומי, ולאחר התסיסה העבירו את החביות ליקב בראשון לציון, שהיה המפותח והגדול באזור. "ההיסטוריה של המלחמה לא פוסחת על היקב שבו ישבה היחידה הטכנית של הכוחות האוסטרליים", אומרת רוגל.

ממסמכים שאספה במהלך שנות מחקריה הרבים, נמצא