צילום: אבי מועלם בלייניש מקונן בת ה־39 מנס ציונה, המשמשת כיועצת ראש העירייה לענייני יוצאי קהילת אתיופיה בעיר, חושבת שלבני העדה האתיופית יש עוד הרבה מה להוכיח, והיא עושה כל שביכולתה לסייע להם בכך.

השבוע עמדה מקונן מול נשות 'פרויקט האקדמיה', נשים בנות הקהילה האתיופית שבעוד מספר שנים יקבלו תואר אקדמי, ויש לה במה להתגאות. "אם נמשיך להתחפר רק בכישלונות ובמחאות, לא נגיע לשום מקום. חובת ההוכחה היא עלינו. אין קיצורי דרך, צריך לעבוד קשה, אבל גם התקשורת צריכה להבין את זה", היא אומרת.

היא אם לארבעה, בעלת תואר ראשון במדיניות ומינהל ותואר שני בייעוץ חינוכי, אולם עוד הרבה לפני שהגיעה למעמד המכובד שבו היא נמצאת כיום, היא לא שוכחת את המקום שממנו היא ובני הקהילה הגיעו.

"איך להצליח"
אחרי כמעט 25 שנה מהיום שבו היא ובני משפחתה עשו את צעדיהם הראשונים ממחוז טגראי באתיופיה לישראל, היא עדיין מתקשה להאמין איך הצליחה להתגבר על קשיי השפה והמנטליות שניצבו בפניה, ותוך שנים ספורות אף לקבל תעודת בגרות.

"הזיכרון הראשון שלי מישראל היה שבדרך משדה התעופה למרכז הקליטה נסענו על כביש רחב. הוא הרגיש לי חלק ובלי הרבה זעזועים, כשכל מה שאני מכירה זה דרכי עפר שבנסיעה עליהן אתה קופץ ממקום למקום. היה לילה ובשלטים היה רשום בשלוש שפות: את האנגלית הכרתי, גם ערבית ידעתי איך היא נראית, אבל השפה הנוספת שהייתה רשומה בשלט לא הייתה ברורה לי. שאלתי את המדריך: 'מה זה?' והוא אמר לי בחיוך: 'זו השפה שאת הולכת ללמוד כאן - עברית'. התרגשתי מאוד", היא משחזרת.



אחרי שלמדה באולפן את ה־א'-ב', נשלחה מקונן לפנימיית 'מקווה ישראל' בחולון, שם החלה את כיתה ט', כשכל מה שניצב לנגד עיניה היה לימודים והסתגלות.

נערה מתבגרת בארץ חדשה ולא מוכרת, מה הרגשת?
"לא היה לי זמן להתעסק בשטויות של גיל ההתבגרות. אני חושבת שבכלל לא הכרתי את הדבר הזה שנקרא 'נעורים', כי כל מה שהיה לי בראש זה איך להצליח. גם המורות החיילות בפנימייה כיוונו אותנו לבגרות, אז המסלול היה מאוד ברור".

נתקלת בגזענות או אפליה?
"לא, אני חושבת שאולי זה בגלל שהייתי בכיתה מאוד טובה או בגלל שפשוט לא היה לי זמן להתעסק במה אומרים ומה חושבים. פשוט מה שעמד לי בראש זה איך להשלים את הפער מכיתה א' עד ט', ועד היום אני לא יודעת איך עשיתי את זה".

"הישגים גדולים"
כמי שהחלה השנה את דרכה כמפקחת במשרד החינוך, מנסה מקונן להנחיל לדור הצעיר, יוצאי הקהילה, שהשמיים הם אכן הגבול, ולמרות כל המחאות, ההפגנות, גילויי הגזענות שאליהם היא מודעת והאפליה שבה הם נתקלים, עדיין, לדעתה, בעבודה קשה גם הם יוכלו להצליח. כמי שמכירה היטב את הקהילה, ולאורך המחאה האחרונה של יוצאי העדה, שבה גם ליוותה חלק מהצעירים שיצאו לרחובות, אומרת מקונן שייתכן ומשהו בהתמודדות של הקהילה עצמה לא היה נכון. "אני מבינה את הזעם, אבל הגיע הזמן שיעלו את הקהילה שלנו על דרך המלך בגלל ההישגים הגדולים שאליהם היא הגיעה", היא אומרת. למקונן יש גם תיאוריה משלה ביחס למקור הזעם של צעירי הקהילה, ולדבריה הכל מתחיל ונגמר בזהותו של בן העדה.

מה יחשוב על זה אותו צעיר שסופג מכות משוטר?
"כשהגעתי מאתיופיה באתי עם זהות מגובשת מאוד, ידעתי מאיפה אני מגיעה ולאן אני באה. כל מה שעניין אותי זה להשקיע בלימודים ולהצליח, כי בגיל 15 נער יודע מי הוא, יש לו כבר זהות מספיק ברורה. הבעיה מתחילה אצל אותם צעירים שנולדו בישראל. להם הרבה יותר קשה בבית הספר או בצבא או כשהם מנסים להתקבל לעבודה ונתקלים במילה 'שחור' ומתייגים אותם. הם מתחילים לשאול את עצמם: 'אולי אני לא ישראלי?', 'אולי אני פשוט לא שייך למקום הזה?'. גם הילדים שלי הולכים למחנות של הצופים ורשומים בחוגים, אבל כשהם רואים הפגנה של צעירים בני העדה בתל אביב ושוטר מרביץ להם, הם שואלים אותי: 'אמא, למה הוא נתן לו מכות? הרי הוא אחד מאיתנו', ואז הם מנסים לברר מי הם ומה הם".

"דרך ארוכה"
את דרכה בתחום החינוכי היא החלה כיועצת בבתי ספר בראשון לציון ובבאר יעקב. לפני כשנתיים היא התמודדה על תפקיד של מפקחת מטעם משרד החינוך על פנימיות, שאותו היא ממלאת לצד התנדבות בעשרות מיזמים בקרב הקהילה.

מי היה זה שנתן לך את הדחיפה להצליח?
"אני חושבת שבראש ובראשונה המשפחה שלי. גם באתיופיה האחים הגדולים שלי היו מפקחים בחינוך ושימשו כמורים. כשראיתי את אחי, שהגיע לישראל והיה צריך להתחיל שוב ללמוד מהתחלה עבודה סוציאלית אחרי ששימש כבר כמה שנים באתיופיה כמפקח, הבנתי שזה הייעוד שלי, כי אם הוא לומד מבוקר עד ערב, כך גם אני. מעבר לזה, כבר מגיל צעיר חלמתי על השכלה גבוהה ועל הכובע שמניפים לאוויר אחרי שמקבלים את התעודה, ולכן לאורך כל הדרך לא הסתכלתי ימינה או שמאלה, אלא רק על המסלול הלימוד