צילום: קובי קואנקס כשבנו הבכור של יובל ליפקין, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ניגש אליו השבוע ושאל אותו: 'אבא, בנסיעה הבאה שלך בקיץ לארצות הברית, אתה לוקח איתך את הילדים?', היה יובל, לרגע מבולבל. "שאלתי אותו: 'על איזה ילדים אתה מדבר?', והוא אמר לי: 'הילדים שאצלך בעבודה'. אין ספק, גם הילדים שלי הבינו שהעבודה של אבא שלהם היא משהו אחר ממה שהם מכירים אצל החברים שלהם", הוא מסביר וחוזר לארשת הפנים הרצינית המאפיינת אותו לאורך השיחה.

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

אלה הימים היותר עמוסים עבור ליפקין, תושב נס ציונה. עם טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ההולכים וקרבים, עסוק מנכ"ל הארגון המאגד אלפי יתומים ואלמנות שמספרם רק הולך וגדל מדי שנה, במלאכת הרכבת הפאזל של הפנים הרבות מאחורי החלל שנהרג - קרובי משפחתו. לכל שם ותמונה יש סיפור חיים שלם, וליפקין, שנכנס לתפקידו רק לפני כשנה וארבעה חודשים, הוא עד לכל אותם "חברי ארגון", שהופכים לחלק מהמשפחה העצובה של "אלמנות ויתומים".

עם מבצע 'צוק איתן', שהפך את קיץ 2014 לטעון בכאב ושכול, נראה כי לליפקין לא היו יותר מדי ימי חסד. כשהוא צועד בין ביתה של אלמנה צעירה, הנושאת ברחמה תינוק שלא יכיר לעולם את אביו, או בדרכו ללוות את צעדיו הראשונים של ילד העולה לכיתה א', אך אביו לא איתו, אומר ליפקין בטון בטוח אך שקט: "זו הייתה השנה המשמעותית בחיי. מה שעברתי בארגון הזה במשך פרק זמן די קצר, שווה ערך לעשור בארגון אחר".

"תחושת סיפוק"
הוא בן 37, גר עם יעל אשתו, ואב לשלושה בנים. עיון בהיסטוריית חייו לא מצביע, ולו ברמז, על הנסיבות שהובילו אותו לנהל ארגון שכזה. "זה אולי יישמע מוזר, אבל אני לא סוחב איזה מטען אישי של שכול מחיי האישיים, אני מגיע מרקע אחר", הוא מסביר.

ובאמת, ליפקין עבר את מסלול חייו בצורה סטנדרטית, יש יאמרו, וגם בפרק הצבאי שאותו עשה בשירות במודיעין, דרך התותחנים והחימוש, לא נצברו מטענים שעשויים היו להוביל אותו לבחור דווקא בניהול הארגון שבו השתלב כאמור בינואר אשתקד.

את האצבע החברתית שכרוכה בחייו אפשר לשים דווקא על פרק הלימודים האקדמיים. הוא עבד במסגרת התואר השני שלו במינהל ומדיניות ציבורית בפנימיית שטיינברג שבשרון. "עבדתי עם נוער איכותי וחזרתי כל יום הביתה עם תחושת סיפוק מטורפת שעשיתי משהו. עד היום אני רואה חניכים שליוויתי, ולפעמים אני גם מרשה לעצמי לטפוח על השכם. זה לא מקרי שאני לא במגזר העסקי. הבנתי שאני רוצה להיות דווקא במגזר החברתי", הוא אומר.

את הדרך בניהול עמותות וארגונים החל כששימש במשך שמונה שנים כמנכ"ל עמותת 'המרכז להעצמת האזרח', אז עסק בנושאים פוליטיים וחינוכיים.
בשלב מסוים החליט ליפקין שהוא רוצה לעשות משהו אחר בחייו, וכשראה את המודעה בעיתון, בה היה כתוב ש"עמותה בסדר גודל בינוני" מחפשת מנכ"ל, הוא שלח את קורות חייו, ומהר מאוד הארגון הפך למקום עבודתו החדש.

מה עבר לך בראש כששמעת באיזה סוג של ארגון מדובר?
"בתחושה הראשונה שאלתי את עצמי: 'מה זה הדבר הזה? אין אני נכנס אליו?', אבל אז התחילו להסביר לי על מה מדובר וזה נתן לי דרייב מטורף לצורה שבה אני אשתלב בתוך הארגון הזה".

צמד המילים 'אלמנות ויתומים' לא הרתיע אותך?
"דווקא ההיפך, אני רואה את זה אחרת, אבל ההלם הזה מוכר לי מהתגובות שאני מקבל מאנשים שאומרים לי: 'אוי איזה מסכן אתה, כל הזמן מתעסק עם שכול ומוות'. אני מסביר להם שהם לא מבינים כמה הם טועים. נכון, יש את השכול, יש את המוות, אבל כל היום אני רק עושה טוב לאנשים. לפעמים חושבים שאולי אני מבלף, אבל זאת האמת, האנשים בארגון מגיעים ממקום אחר, לא של השכול, אלא בשירות שנותנים לכל כך הרבה אנשים שזקוקים לנו".



לצד ארגונים ותיקים יותר, כמו ארגון 'יד לבנים', העוסק בטיפול בהורים ואחים שכולים, או ארגון נכי צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל המאגד תחתיו 5,000 אלמנות ועוד 3,000 יתומים עד גיל 30, נחשב לצעיר יחסית בחבורה. הוא נוסד בשנת 1991, ומי שעומדת היום בראשו היא נאווה שוהם־סולן, שאיבדה את בעלה רס"ן רענן שוהם במלחמת לבנון הראשונה. שוהם־סולן נכנסה לארגון לאחר שנישאה בשנית והתברר לה כי אינה זכאית לזכויות המגיעות לה מכורח היותה אלמנה. מאבק שניהלה בנושא הביא לשינוי בחקיקה, וכיום גם אלמנות הנישאות בשנית מוכרות על ידי משרד הביטחון כזכאיות לקבלת מלוא הזכויות מהמדינה.

יש אולי יותר מדי ארגונים בארץ שעוסקים בשכול?
"כל ארגון מטפל באוכלוסיית היעד שלו, כך שאני לא חושב שנוצר סוג של מאבק בין הארגונים. צרכים של יתומים ואלמנות שונים מצרכיהם של נכי צה"ל או הורים שכולים. אני לא חושב שאם תאחד בין כל הגופים זה מה שייתן את המענה הנכון לכולם. בסופו של דבר המדינה היא זו שמספקת את המענה, כשאנחנו נמצאים באותה נקודה שנוצ