"למלים יש משמעות, ותראי את הטוב שבדבר. אני נהנה וזה עושה לי טוב. אני לא בן 16, אני בן 34. יש לי קצת אחריות על עצמי ובזה סיימנו", כך כתב לאשתו, חופית, בהודעת טקסט, רוכב האופנוע יוסי והב ז"ל מגדרה, יום לפני שאיבד את השליטה על האופנוע הכבד שעליו נסע בשבת שעברה על כביש 31, ובו מצא את מותו.

הרוגת התאונה בהודו: "הרגישה שם בבית"
כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

אלפי אנשים, חובבי הספורט המוטורי בישראל, מכרים ובני משפחה, ליוו השבוע את והב, אחד מהאופנוענים היותר מוכרים בארץ, שהחליק בשבת שעברה בנסיעתו על כביש ערד-סדום, איבד את השליטה על האופנוע ונהרג.

על הספה, כשהיא מוקפת בהמונים המנחמים אותה, נראה כי גם חופית, אשתו של יוסי, עדיין לא מעכלת את האסון שפקד אותה. כשהיא מדפדפת בין ההודעות ששלח לה, התמונות הרבות שבהן האופנוע צמוד אליו, היא מספרת על האהבה הגדולה שלה, שהחלה לפני שש שנים, כשהיתה בת 18 ונשבתה בקסמיו של הבחור שאותו פגשה, ככה סתם, ברחוב. "זה תמיד היה יוסי והאופנוע. כבר מהתחלה ידעתי לאן אני נכנסת, הוא פשוט נשם כל הזמן אופנועים", היא מספרת.

התשוקה לאופנועים ליוותה את הזוג לאורך כל משך חברותם וגם במעמד החתונה והב לא ויתר על האופנוע והרכיב את כלתו כל הדרך לחופה. לפני כשבעה חודשים עבר והב תאונה, שבמהלכה התפרק האופנוע שלו. לפני כשבועיים הגיעו חלקיו מחו"ל ולאחר תיקון, הלהט של והב לחזור ולרכוב על הכלי שהפך מגיל צעיר לחלק מחייו, החזיר גם לחופית את הפחד והדאגה.



"הוא כל כך חיכה לזה, אמר שהוא חייב לעשות סיבוב אחרון. לא השלמתי עם זה. כל השבוע האחרון רבתי איתו, כאילו צפיתי את הנורא מכל", היא מספרת.

רק לפני חודשיים נולדה להם תינוקת, וחופית מספרת שביקשה מבעלה שלא ישתולל על הכביש. ערב קודם ליציאתו, הניח והב, כמו בכל פעם, את חליפת האופנוע ואמצעי המיגון על השולחן. "בבוקר מוקדם הוא הסתכל על הילדה, נתן לה נשיקה ויצא מהבית", היא משחזרת את הרגעים האחרונים שלהם יחד.
והב היה אחד מרוכבי האופנוע הטובים והמוכרים ביותר בארץ, וכבר מגיל צעיר הוא נדבק בחיידק, ומאז לא ירד מהאופנוע. "זה היה כמו אוויר לנשימה עבורו", מספר אחיו, אילן, "הוא היה כל כולו בזה".

לא היה בו פחד? "הוא אמר לי הרבה: 'אם אני אסע כל יום - אני אמות'. בגלל זה הוא השתדל לנסוע רק פעם בשבוע".

האח אילן מספר כי לאחרונה, כאשר קיבל את חלקיו של אופנוע הכביש מסוג ב-מ-וו S1000RR, אמר לו יוסי שהוא מתכנן למכור אותו, אך רגע לפני הוא רוצה לעשות עליו את הסיבוב האחרון - הסיבוב ממנו לא חזר. "הייתה פעם שהוא הרכיב אותי. עליתי על האופנוע כשאני רואה את הקווים של הכביש מתחתיי מתחברים. בתוך תוכי ירד לי הלב אבל לא יכולתי לתת לו את ההרגשה שאני מפחד, רק התחננתי שייסע יותר לאט", הוא מספר.

רועי ארזי, משותפיו הקבועים לרכיבה, מספר כי דווקא בנסיעה האחרונה לכיוון ערד, הוא ויתר ולא הצטרף, אחרי שרק לאחרונה עבר בעצמו תאונה עם האופנוע בו הוא מחזיק. "אהבנו לנסוע 'חזק', 'להרביץ' עם האופנוע ולקחת אותו עד לקצה. יום לפני הנסיעה האחרונה שלו הוא קרא לי להיות איתו, הוא שטף את האופנוע והכין אותו למחרת. אמרתי לו שהפעם אני לא מצטרף אליו", מספר ארזי. "תמיד ידענו שיש מצב שאחרי נסיעה לא נגיע בסוף הביתה. זה חיידק שאף רוכב לא יוכל להבין או להסביר אותו לעולם. האדרנלין מכריע את הגוף וכשאתה חוזר מעוד סיבוב אתה חוזר עם חיוך רחב שאף אחד לא יכול למחוק לך", ממשיך ארזי. "מפה אני קורא לשר התחבורה, שייקח לעצמו את פרויקט סלילת הכבישים לאופנוענים מקצוענים. ברור שאם היה כזה כביש, לא היינו מעלים על דעתנו לעלות על כביש ציבורי, עם תנועת כלי הרכב".