ביום ראשון, ה־20 ביולי 2014, השתנו באחת חייה של משפחת בן ישי מרחובות. אוהד (19), הבן האמצעי מבין שלושת ילדיהם של אריקה ושמעון, נפצע קשה במהלך הלחימה בימיו הראשונים של מבצע 'צוק איתן'. הכוח של בן ישי, לוחם ביחידת אגוז, נכנס לעומק שכונת שג'עיה שברצועת עזה, ונפגע מהתפוצצות של פצצת מרגמה. רסיסים חדרו לראשו והוא אושפז בטיפול נמרץ בבית חולים 'סורוקה'. הרופאים, כך מספרים קרובי משפחתו, לא תיארו לעצמם שישרוד את היום.

כבר הורדתם את האפליקציה של mynet?

חודשיים חלפו מאז, ובן ישי, שהצליח לעשות את הבלתי אפשרי, נמצא בתחילת תהליך השיקום במחלקת פגיעות ראש בבית חולים 'שיבא' בתל השומר. הוא מוקף בבני המשפחה שלא מותירים אותו לבד אפילו לרגע, ובאינספור חברים שחוזים מדי יום בשיפור המתמיד במצבו.

הוריו, ששוהים לצד מיטתו סביב השעון, עדיין לא יודעים כיצד איך יחגגו את ראש השנה. "בשנה שעברה אוהד לא היה בבית בחג", נזכרת אמו אריקה, "מי חשב ששנה לאחר מכן נעביר את החג בצורה כזאת?".

"השנה הקרובה ללא ספק תתנהל כולה סביב אוהד", אומר האב שמעון. "זאת משימת חיינו עכשיו. אני רואה שיש משפחות שמשברים מפרידים ביניהן. אותנו המשבר הזה דווקא מחזק".

ההיסטוריה חוזרת
בשנת 1982, סמוך לימי מלחמת לבנון הראשונה, שמעון בן ישי היה קצין צעיר בצנחנים. במהלך תרגיל צבאי הוא נפצע קשה כשחטף צרור כדורים ברגליו. "כדור אחד פגע ברגל ימין ואחר ברגל שמאל", הוא משחזר. "אחרי תקופת אשפוז עברתי תהליך שיקום, שבמסגרתו נאלצתי ללמוד מחדש ללכת על הרגליים ולחזור לתפקוד. כשהורידו לי את הגבס, הרגליים שלי נראו כמו שני גפרורים. הייתי זקוק לתהליך שיקומי ממושך כדי להתחזק ולבנות מחדש את השרירים".

ויצאת מזה.
"כן, התגברתי על הפציעה, אפילו הצלחתי לרוץ מרתון. פציעה היא לא מסוג הדברים שיכולים לגרום לי לסטות מהדרך. להיפך, עבורי זה היה אירוע שנתן לי דרייב להתמודדות. כמה חודשים אחרי הפציעה כבר חזרתי לפלוגה שלי, ישר לתוך לבנון".

אוהד הוא הבן האמצעי אחרי עדי, בוגרת לימודי משפטים, והרן, תלמיד בתיכון 'קציר' ברחובות. בשנת 2013, כשהתגייס לצה"ל, אביו לא יכול היה לדמיין שהמציאות תשיק בין סיפורי הלחימה שלהם.



"שני מודיעים הגיעו לבית שלנו ואריקה קיבלה אותם", מספר שמעון. "הייתי במשרד באותו זמן. הם אספו אותה ועלו אליי. משם נכנסנו לאשפוז של כשישה שבועות ב'סורוקה'".

בן ישי נפצע בראשו בפגיעה נרחבת ביותר באונה השמאלית. את השעות הראשונות העבירה המשפחה בצל חוות הדעת של הרופאים, שאוהד לא צפוי להחזיק מעמד. רופאיו לא יכלו לחזות שישרוד את הפגיעה ויצליח, כעבור שבועות אחדים, לתקשר עם סביבתו ולאכול בכוחות עצמו.

איך מתמודדים?
שמעון: "כל יום אנחנו מזכירים לעצמנו מה הייתה נקודת הפתיחה ביום הפציעה של אוהד, כשהוא היה בסכנת חיים מיידית והרופאים לא נתנו לו יותר משעות בודדות לחיות. היום, אחרי חודשיים של אשפוז וטיפול, הוא כבר מתקשר ואוכל, וזה בשבילנו המון. אוהד אמביציוזי מאוד. בטיפולי הפיזיותרפיה הוא מאוד מתאמץ ועושה מאמץ גדול להתקדם בשיקום. אנחנו בטוחים שהנחישות שלו תביא להחלמה. גייסנו גם מטפלות נוספות, שייתנו לו חיזוק אקסטרה בנוסף לשיקום בבית החולים. יש לו מטפלות בדמיון מודרך ובהילינג ומעסה".

החברים של אוהד
שמעון יוצא לטיול אחר הצהריים עם הבן אוהד בגינה הסמוכה לבניין השיקום ב'שיבא'. האופטימיות שלו מדבקת וכל בני המשפחה מצוידים בה. הוא ואריקה משתדלים לשמור על אנרגיות חיוביות בסביבתו של אוהד, שנחשב לאחד הפצועים הקשים ביותר במבצע 'צוק איתן'. כשהם מולו, הם מפגינים בפניו את השמחה הממלאת אותם לנוכח ההתקדמות המשמעותית במצבו. ולא רק הם. במהלך הראיון חולף לידו בכיסא גלגלים שי סימן-טוב, מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני, שנפצע אף הוא באופן קשה בלחימה בעזה. סימן-טוב עוצר ואומר לבן ישי בחיוך מאוזן לאוזן, "אוהד, יא גיבור", ומצליח להעלות חיוך על פניו.

בן ישי, המרותק לכיסא גלגלים, משותק בחלק מגופו אך מצליח לתקשר עם סובביו באמצעות מחשבי לוח. הוא משיב באמצעותם על שאלות, כשהוא מקיף תשובות שנרשמות בפניו או מגיב באמצעות רשמקול שעונה במקומו את המילים 'כן' או 'לא'. את תחושותיו אפשר לקרוא גם על פי הבעות פניו, שמשתנות במעט לנוכח ביקוריהם של סביו וסבתו, וקבוצת חברים שמצטרפת.

"אוהד הוא בחור כל כך חיובי שעוזר לכולם", מספר הסבא, מורל אקרמן, "כך שאנחנו לא מופתעים לראות את כמויות המבקרים שלו בכל שבוע. אני נזכר שפעם השכנים דפקו אצלנו בדלת ואמרו שיש צעיר שנמצא לפעמים ליד המעלית בבניין, ובכל פעם שהוא רואה אישה מבוגרת עם סלים הוא מבקש לעזור לה. זה אוהד".
בקרב החברים מחזקים את דבריו. חן, אחת מחברותיו הקרובות של בן ישי, שפוקדת את ב