גדולה החיים: אף פעם לא הייתה לי משאלה להיות גבוהה. אף פעם לא ביקשתי משהו שהוא לא פרקטי, אולי בגלל זה אני מדענית. אבל כשאני רואה בחורות יפות ורזות, אני רוצה להיות כזאת רזה ודקה. אני אומרת: אולי אם הייתי קצת יותר גבוהה או רזה? אפילו לא יפה, רק גבוהה ורזה. זה מה שאני רוצה".

טליה האן, 69 (ב־1 בינואר), נולדה ב־1942 בברוקלין למשפחה יהודית מסורתית. אמא שלה עבדה כמנהלת חשבונות ואביה כנהג מונית. המשפחה הקטנה (להאן עוד אחות) שרדה את הקשיים הכלכליים שהיו בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה והכל היה מושלם עבור האן, למעט עובדה אחת שתלווה אותה כל חייה: היא נולדה עם בעיות גדילה ועצמותיה לא התארכו, מה שהשאיר אותה בגובה של 1.20 מטר. אבל מהמקום הנמוך הזה היא טיפסה הכי גבוה שאפשר.


טליה האן. עם 120 ס"מ טיפסה הכי גבוה שאפשר. צילום: אבי מועלם

כמה גבוה? היום היא מבעליו של פטנט: מולקולה שבודדה כשהייתה חוקרת במכון ויצמן, ממנה ייצרו נוגדן שחברות תרופות אמריקניות פיתחו אותו לתרופה המטפלת במחלות אוטואימוניות (הפוגעות במערכת החיסונית). התמלוגים העצומים שהיא מקבלת עבור הפטנט הפכו אותה לאישה עשירה מאוד והבעלים של מאות דונמים במזכרת בתיה, שעליהם בונים כיום מתחמי דיור עם בתים דו משפחתיים. האן ובעלה אולג גם משקיעים בשתי חברות מחשבים והאן מוכיחה לכולם שהגובה לא קובע. השניים הורים לדינה ויש להם ממנה ארבעה נכדים שכבר עוברים את טליה בגובה.

האן למדה בבתי ספר יהודיים והייתה חברה בתנועת בני עקיבא בברוקלין. הגובה לא הפריע לה כשהייתה ילדה, אבל כשכולם הלכו וגדלו היא הבינה שיש לה בעיה, וגם הסביבה שלה הבינה זאת, במיוחד בני גילה, שהוכיחו כי אין רוע גדול יותר מזה של ילדים. "חטפתי הרבה מכות והתעללויות מצד ילדים. קראו לי גמדה, קיללו, צחקו וכשהייתי עוברת הצביעו עם היד". האן הקטנה ספגה ושתקה. היא העדיפה לטפח חלום כמוס, על ארץ ישראל.

"תמיד חשבתי על ישראל וידעתי שכאן אמצא אושר. דמיינתי לי ארץ ירוקה, ארץ זבת חלב ודבש, ממש ככה. כזו תמימה ונאיבית הייתי. מגיל ארבע כל כך רציתי לבוא לארץ. לכל מי שרק רצה לשמוע אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ".

מאמריקה לקיבוץ
כשהייתה בת 18 הגיעה האן לישראל לבדה, לאחר הפלגה בת שבועיים. אמה ואחותה נשארו בארה"ב. את ההפלגה מימן הבוס של אמה, שמימן גם את תקופת השהייה הראשונה של האן בארץ. "ההפלגה ארכה שבועיים, שנראו כנצח. כשראינו את חיפה מרחוק כל כך התרגשתי, וכשירדנו לנמל התכופפתי ונישקתי את הבטון.

"זה מאוד רומנטי לומר 'נישקתי את האדמה', אבל זה היה בטון. הגעתי לקבוצת יבנה במסגרת הכשרה של בני עקיבא, לתוכנית של שנה אחת, לעבוד וללמוד". בקיבוץ עבדה האן בכל עבודה אפשרית, "בעיקר בחקלאות - בקטיף, בניקוי תפוחי אדמה. עבדתי גם קצת במטבח, במתפרה ובין לבין גם למדנו עברית".

"כשהגעתי להירשם לבר אילן, שאלה אותי המזכירה 'את רוצה להיות מורה'? אמרתי 'לא, מה פתאום?' והיא החליטה למעשה בשבילי: 'אז את רוצה ללמוד מיקרוביולוגיה בתור מקצוע ראשי – וביוכימיה משני'". וכך למדה האן מיקרוביולוגיה, החלה לפלס את דרכה המקצועית ולבנות את חייה. "לאחר הלימודים היה לי קשה למצוא עבודה.

"הוזמנתי לראיונות, הגעתי, אבל לא הצלחתי לעולם להיכנס לראיון עצמו. תמיד איכשהו עצרו אותי כבר במסדרון. 'המשרה כבר מאוישת', או 'אנחנו לא מחפשים', אלו היו התגובות. הייתי מיואשת. לאחר זמן התקבלתי לעבודה במעבדה לבקטריולוגיה רפואית ב'אסף הרופא'. ראש המחלקה לבקטריולוגיה בבר אילן היה גם מנהל מעבדה באסף הרופא, הוא הכיר אותי מהלימודים וקיבל אותי לעבודה. למעשה הוא עשה לי סוג של טובה, ונתן לי להרגיש ככה.

"אחרי שעבדתי שם שנתיים רציתי ללמוד לתואר שני והמקום היחידי שידעתי שיסכים לקבל אותי היה בר אילן, ולשם נרשמתי שוב. למעשה פחדתי לזוז מהמעבדה הבקטריולוגית מפחד שלא אתקבל לעבודה בשום מקום, כי זה מה ששידר לי הבוס שלי. אבל כשרציתי לעשות אצלו דוקטורט הוא הסכים לקבל אותי רק בתנאי שאזריק לחתולים חומר רעלן ואבדוק את התגובות.

"זה היה קו אדום מבחינתי, וכשסירבתי הוא אמר לי: 'תדעי לך, אף אחד אחר לא יקבל אותך, לא לדוקטורט ובוודאי לא לעבודה'. את המילים האלו אני לא אשכח, זה מצלצל לי עדיין באוזניים. זה היה בשנות ה־60 ואני זוכרת את זה עד היום.

"יום אחד הגיע מרצה אורח לבר אילן ולאחר ההרצאה ניגשתי אליו. שאלתי אותו אם יש לו עבודה בשבילי ולהפתעתי הוא הסכים לקבל אותי על תנאי. אבל שם היו שתי בנות 'מכשפות' נורא שבגלל המוגבלות שלי כל כך הציקו לי ולא קיבלו אותי. הפריע להן שכדי להגיע לארונות הגבוהים אני צריכה לטפס כמו ילד על השולחנות או לשבת על כיסא גבוה. בסוף הוא פיטר אותי".

ואז הגיע אולג
האן לא חל