"צרחתי: 'שתחזור בלי ידיים, בלי רגליים', רק שתחזור": "בכל פעם שאני נכנס הביתה אני מרגיש ריקנות. שאפשר לקפל הכל, לזרוק את המפתח לים וללכת. זאת תחושה קשה של ריק וכלום", כך אמר עמית קליין שאיבד את רעייתו טופז אבן חן ז"ל באסון הכרמל.

הכירו מגיל שלוש
קליין (28) הוא בנו של ניצב בדימוס חיים קליין וחתנו של זאב אבן חן, אף הוא נציב בדימוס. הוא גדל במושב משמר איילון אבל תמיד הרגיש זיקה לרחובות, שם הקים את ביתו עם רעייתו ז"ל שהייתה בת גילו. בביתם בשכונה המטופחת בעיר.

למרות לכתה של טופז אבן חן ז"ל, הרי שנוכחותה ניכרת כמעט בכל פינה בבית במלוא הדרה. מכנסייה מונחים על הכיסא בדיוק כפי שהיא סידרה אותם, על השולחן בסלון מונח הספר שקראה, במגרה בחדר השינה מצויים החטיפים שאהבה לנשנש לפני השינה, החתול שלה העונה לשם אוסקר מתכרבל ומיילל לתשומת לב, ובמקרר יש סיר פתיתים שהיא הכינה לבעלה.

גם תמונותיה פזורות בבית, בשמלת כלה או סתם כשהיא מחייכת. "בפלאפון שלי יש 8,500 תמונות", מספר קליין. "רבות מהן שלה. היא האדם היחיד שידע לחקות פרצוף של חתול".


עמית עם תמונת טופז ז"ל. אלבומי החתונה הפכו לזיכרון. צילום: אבי מועלם

מתי ראיתי אותה בפעם האחרונה?
"ביום שלישי, יומיים לפני האסון, היא הייתה באפטר. ביום רביעי החזרתי אותה. ביום שלישי אכלנו יחד ארוחת ערב, ואחריה הלכתי לבת מצווה. היא חיכתה לי בכוחותיה האחרונים כי היא הייתה מאוד עייפה. למחרת הורדתי אותה בבית הספר והיא חזרה לי בארון".

הייתה לכם פרידה מיוחדת?
"זה היה שגרתי. המפגש בינינו היה רגיל. הקפדתי מאוד שהבית יהיה מסודר ונקי. לפני שהיא הלכה היא השאירה לי סיר פתיתים. היא דאגה לי שאני אוכל. עד עכשיו אין לי אומץ לזרוק אותו. אחרי זה, ביום חמישי, היו דברים הזויים. בפעם הראשונה הייתה לנו שיחת ועידה עם אבא שלה. זה קרה לפני שהיא עלתה על האוטובוס. היא אמרה שהיא הולכת לתגבור.

"הייתי קצת עצבני שהיא יוצאת לשם, כי היא בחורה בת 28 עם תואר שני, הרגשתי שזה לא מתאים לה. דיברתי עם אבא שלה והוא אמר לי 'אתה יודע מה, בוא נתקשר אליה'. דיברנו ואחרי זה הם נסעו. בדרך דיברתי איתה כמה פעמים. כולם באוטובוס צהלו ושמחו.

"כשהיא הגיעה לבית ספר כרמל, שהיה מעין שטח היערכות, היא שלחה לי הודעה ציורית של ילדה קטנה שרואה פעם ראשונה בחייה שריפה ובה כתוב: 'מעבר להר רואים עשן'. זה הדליק אצלי נורה אדומה, אז התקשרתי להגיד לה שתזהר שתיקח צעד לאחור. שתשמור על עצמה. אבל לא בהקשר של השריפה, אלא בהקשר של האסירים הביטחוניים. היא שלחה לי הודעה: 'אל תדאג חמודי'. זה המסר שנשאר לי ממנה לכל החיים".

איך גילית שקרה לה משהו?
"גיליתי בעצמי. קבלתי ביפר שהאוטובוס התהפך. ניסיתי להתקשר והיא לא ענתה לי, אז התקשרתי לאביה ואמרתי לו בוא נבדוק מה קורה. הסתבר לנו שהיא הייתה באוטובוס אבל לא ידענו מה קרה ומה חומרת העניין. הרגשנו שיודעים משהו ולא מספרים לנו. הרגשתי שאני נופל מהרגליים. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי שאני מרגיש שמשהו מאוד לא טוב קרה.

"החלטנו לנסוע לצפון. אבא שלי הגיע לעבודה שלי והתפרקתי עליו. אספנו את אבא של טופז מבית דגן ונסענו עם הקצין אג"מ שלי. נסענו במחשבה שנביא את טופז הביתה, שהיא פצועה והיא תחזור. בתוך תוכי ידעתי שהיא לא פצועה. ידעתי שקרה משהו אחר. כולנו ידענו. גם אבא שלי ואבא שלה ידעו, אבל סירבנו להאמין. גם עכשיו אני מסרב להאמין.

"כל הנסיעה היינו בלחץ עצום. זאב ניסה לברר פרטים, אבא שלי ניסה לברר מידע אבל לא אמרו לנו כלום. בדרך דיברתי כל מיני שטויות. צרחתי: 'שתחזור בלי ידיים, בלי רגליים, רק שתחזור. אני אטפל בה כל החיים'. לא חשבתי על שריפה בכלל. הבנו שיש פצועים, וכשאמרו שיש פצועה בת 40 אמרתי הנה זאת טופז, התבלבלו ואמרו שהיא בת 40. בדיעבד זאת הייתה אהובה תומר ז"ל.


האוטובוס באסון השריפה כרמל בו מצאה טופז ז"ל את מותה. ג'ורג' גינסברג

"כשהגענו לאזור בת שלמה, חברה של זאב התקשרה ואמרה לו שטופז נהרגה. זאב התמוטט, אני התחלתי להכות את עצמי. הייתי בטוח שאני בחלום ואם אני אכה את עצמי אתעורר מהסיוט הזה. צעקתי להם שיעצרו בצד כי הייתי חייב להקיא. אחר כך סיפרו לי שצעקתי לאבא שלי: 'אין לי ממנה ילדים, כשאהיה בן 70 תדאג לקבור אותי ליד טופז'. בבת שלמה עצרנו וכל אחד התפזר שם.

קליין העדיף שימי השבעה יתקיימו בבית הוריה של טופז ז"ל: "בשבעה היה עומס מטורף של אנשים. לא רציתי שהשבעה תהיה פה. התחושה פה בבית היא שנעים פה, כי הטאצ' האחרון של טופז פה. הנוכחות שלה עדיין פה, המכנסיים שלה תלויים על הכיסא, לא נגעתי בכלום. לא רציתי שיהרסו לי את זה".

קשה לך להיות בבית?
"קשה אבל עם זאת אני מרגיש אותה פה. החברות שלה באו יום אחד והן