מגרשים את החושך: חלקם חוו אסון, חלקם מתמודדים עם קושי בלתי רגיל בחיי היומיום. לכבוד חנוכה הלכנו לחלק מהאנשים שהחליטו להאיר את הדרך לאחרים במקום לשקוע בתוך העצב.

למען הילדים

נעמי לוי, שאיבדה את בתה היחידה ושני נכדיה בתאונת דרכים, מגיעה מדי יום ל"גן השלושה" בקריית עקרון, כדי ללמד את הילדים זהירות בדרכים "אם ילד אחד בגן יישם את המסרים שלי, עשיתי את שלי"

נעמי לוי
גיל: 62
מגורים: רחובות
מצב משפחתי: נשואה
עיסוק: עקרת בית


נעמה לוי ב"גן השלושה". "אני מרגישה עשייה". צילום: קובי קואנקס

חייה של איה ליטרט (31), בתם היחידה של יהודה ונעמי לוי, זרמו על מי מנוחות. היא הייתה נשואה, אם לדרור (3) ואיתמר (שנה וחודשיים), לקחה פסק זמן מקריירה מצליחה ב'אינטל' ועמדה לסיים תואר ראשון במזרחנות.
ב-13 במרץ 2006 התהפך הכל. איה נסעה במכוניתה לכיוון ביתה, במושב הגר. מסיבה לא ידועה סטתה ממסלולה והתנגשה חזיתית באוטובוס.

"איה הייתה אצלי עם הילדים", נזכרת נעמי. "בסביבות השעה שתיים יצאה ונסעה לכיוון הבית. היא תמיד נהגה להתקשר ולהודיע, 'אמא, הגעתי'. הנסיעה אורכת בדרך כלל 45 דקות, ואני חיכיתי וחיכיתי, וכשראיתי ששום טלפון ממנה לא מגיע, התקשרתי לנייד שלה. לא הייתה תשובה. יצרתי קשר עם נחמיה, בעלה, וגם הוא אמר שלא שמע ממנה וניסה להרגיע אותי, אבל אני המשכתי לדאוג ולהתקשר לכל העולם".

כעבור דקות ארוכות קיבלה נעמי טלפון. "החתן שלי היה על הקו ואמר, 'תסעו לבית חולים ברזילי. כשתגיעו נדבר'. כשהגענו, כולם הקיפו אותי. הבנתי שהייתה תאונה, אבל עדיין לא קלטתי שאיה, דרור ואיתמר אינם עוד. ביקשתי לראות אותם. אמרו לי, 'אי אפשר'. גם כששאלו אותי, 'איפה את רוצה שהם ייקברו'?, עדיין לא נקלט לי בתודעה שנשארנו מיותמים".

ההתמודדות
"האסון הוא השואה הפרטית שלנו. המשפחה שלנו נכחדה ואין לנו המשכיות. קשה לתאר את מה שחווינו. בין רגע החיים שלנו הפכו שחורים וקודרים. אני עושה הכל כדי להמשיך לתפקד ולחיות. אחרי אסון כזה, אין יותר חיים מלאים, אבל אני עושה הכל כדי להנציח את איה, דרור ואיתמר".

אור באפלה
"בעמותת 'אור ירוק' הכרתי אנשים נהדרים", אומרת נעמי, "אנשים עם אוזן קשבת וכתף, שמוכנים לעזור לנו. רונית רביב, אחת המנהלות בעמותה, הציעה לי להתנדב בגן ילדים בקרית עקרון, לשחק איתם, להקריא סיפורים ובעיקר לשוחח איתם על זהירות בדרכים. כשהם מזכירים להורים שלהם לחגור אותם בבוסטר, אני יודעת שעשיתי את שלי, בבחינת כל המציל נפש אחת".

איך את מרגישה בגן?
"קשה לי מאוד", היא מודה, "אני מגיעה לשער הגן ומיד התמונה של דרור הקטן מתרוצצת לי מול העיניים. מצד שני, מאוד חשוב לי להיות שם. בבוקר, כשהם מספרים לי שחצו את הכביש באור ירוק, אני מתמלאת בגאווה. אני יודעת שאם ילד אחד יישם את מה שהוא מקבל ממני בגן בקשר לזהירות בדרכים, עשיתי את שלי.

"כשאני מדברת איתם על כמה חשוב לחבוש קסדה ומגינים כשרוכבים על אופניים, אני מרגישה שזאת העשייה שלי, זאת התרומה שלי. זה עושה לי טוב וממלא אותי בכוח ובאנרגיה להמשיך הלאה למרות האסון הכבד. לדעת שהדברים שלי משפיעים ועוזרים לאחרים. גם העובדה שהגן נקרא "גן השלושה", ע"ש איה, דרור ואיתמר, היא נקודת אור קטנה שמחממת לנו את הלב".

למען הנכים

אף אחד לא נתן ללירון (28) סיכוי. חוץ מאבא שלו ׀ התאונה שפגעה אנושות בבנו, הפכה את עמוס ירושלמי לפה, לרגליים ולידיים של נכים בסבך הביורוקרטיה ׀ "קיבלתי כוחות על טבעיים לעשות דברים, שלא חשבתי שאפשר"

עמוס ירושלמי
גיל: 64
מגורים: חולון
מצב משפחתי: נשוי ואב לחמישה
עיסוק: בפנסיה מוקדמת מחברת חשמל


עמוס ולירון-חי ירושלמי. "אני נותן לאחרים תקווה". צילום: קובי קואנקס

לפני שלוש שנים הכל עוד נראה ורוד. לירון-חי, היום בן 28, חזר מטיול ארוך בדרום אמריקה, נרשם ללימודי ראיית חשבון במכללה למינהל ועבד כשליח על קטנוע. ב-6 ביולי 2007, ברחוב הרצל פינת בלפור בבת ים, בעיצומה של שליחות בפיצריה, נכנס בו רכב והעיף אותו לכביש. "זה היה שבת בצהריים", נזכר אביו, עמוס ירושלמי, בשיחת הטלפון שקיבל, "והזעיקו אותי בדחיפות לבית החולים".

לירון אושפז במצב אנוש עם פגיעת ראש קשה והמשפחה התבקשה להתפלל ולקוות לנס. "הרופאים לא נתנו לנו תקווה", אומר ירושלמי, "אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע על זה. אני לא יודע מאיפה היה לי הכוח להאמין שלירון יחיה, ינשום בכוחות עצמו, ידבר ואפילו יקום וילך".

שלושה חודשים שכב לירון בטיפול נמרץ בבית החולים בין חיים למוות. "רוב הזמן הוא היה מורדם ולא הזיז אף איבר בגוף. כשהיה מתעורר, היה מסתכל עלי בעיניים בלי להוציא מילה. כעבור שלושה חודשים הוא החל בהליך השיקום. כולם אמרו לי שהסיכוי שיעמוד על הרגליי