לכביש, היכון, רוץ: באמצע השבוע, בשעה 7:45 בבוקר, התנועה בכביש 40, מול מחנה ביל"ו, סואנת במיוחד. מול מבטינו המודאגים שועטות בזו אחר זו מכוניות, שמהירות נסיעתן מגיעה בקלות ל־100 קמ"ש. אף אחד מהנהגים לא מאט וגם לא עוצר.

חיילים שמגיעים בזה אחר זה אל הצומת עומדים בפני המשימה היומית שלהם: לחצות את הכביש. לכאורה, אתגר פשוט, אבל בפועל, ממש לא. אין רמזור, אין מעבר חצייה, אין גשר להולכי רגל. "אתה יורד מהאוטובוס", אומר אחד החיילים, "ולך תשבור את הראש. כאילו תקעו כאן תחנה, באמצע הצומת, ואף אחד לא טרח לחשוב שאנשים יחצו פה את הכביש. איך אנחנו אמורים לעשות את זה? ברחיפה?".

הם משרתים בבסיס חיל האוויר. לכאורה, התמזל מזלם לשרת קרוב לבית, הרחק מהסכנות. ספרו להם את זה כל בוקר וערב, כשהם רוצים להגיע אל הבסיס בבוקר, לצאת ממנו אחר הצהריים, וכמו שאומרים, לשוב הביתה בשלום.


יורדים מהאוטובוס היישר ללוע הסכנה. צילום: קובי קואנקס

אבא של החייל ח', תושב יבנה המשרת במחנה ביל"ו, רואה כל יום במו עיניו את הסכנה. מדי בוקר הוא מוריד את בנו מול פתח הבסיס וממשיך בדרכו בדאגה, כשהוא מודע לעובדה שאחר הצהריים, כשח' יוצא מהשער, הוא צריך לחצות את הכביש בצומת בלתי אפשרי. "נמאס לי לראות את המחזה הזה", אומר האב, "כל יום מחדש אני רואה את החיילים, שעומדים על אי התנועה במרכז הכביש, ומחכים לשנייה שבה יוכלו לחצות בריצה, בתקווה שלא ייפגעו.

עשית משהו בנדון?
"פניתי למשטרה, ושם הפנו אותי למע"צ, אבל התשובה שקיבלתי מהם לא הייתה מעודדת במיוחד. אני מסיק ממנה שממשיכים לסכן את חיי הילדים שלנו בצומת".

במכתב של מע"צ נאמר כי "החברה הלאומית לדרכים פועלת על פי תוכנית עבודה מאושרת ומקפידה לפעול על פי כל דין משיקולים ענייניים בלבד ובכפוף להנחיית הגורמים המקצועיים, לרבות הנחיית משרד התחבורה. בנקודת זמן זו לצערנו לא מתוכנן שדרוג בכביש זה, והוא אינו כלול בתוכנית העבודה של החברה".

7:45. התנועה סואנת. בתוך הרכב, כשעומדים ומחכים לפנות שמאלה לבסיס, מרגישים את ההדף של המכונית הדוהרת לכיוון דרום. אל מגרש החנייה שמחוץ לבסיס מגיעים ברי המזל שיכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב. הם עומדים בסבלנות וחונים במגרש. גם אנחנו מגיעים לשם, מחנים ומצפים לבאות. הרכבים סביב דוהרים וכל הגורמים מוזמנים להתפלל: הנהגים, החיילים ואנחנו. באוויר עומד ניחוח של אסון מתקרב. "זה רק עניין של זמן", אומר לנו אחד החיילים שהגיע בשלום, "עד שמישהו יידרס פה".

7:50. החיילים מטפטפים, מגיעים בזה אחר זה. חלקם יעמדו על שפת הכביש כעשר דקות, עד שיוכלו לעשות צעד לכיוון חציית הכביש. "כמה זמן לקח לי?", מביטה אחת החיילות על השעון, "עשר דקות! אתם קולטים את זה? עשר דקות בבוקר כדי לחצות כביש!".

8:05. מתוך קו 249 של אגד יורדת קבוצה של 15 חיילים וחיילות. חלקם ממתינים בבסיס לקורס שאליו שובצו, חלקם מעבירים בו את כל השירות. הם עומדים בתחנה ובוחנים את המצב. גם אנחנו. נחיל אין סופי של רכבים שנוסעים במהירות גבוהה חולף על פניהם. מכוניות פרטיות, משאיות, אוטובוסים, כולם טסים על פני הקרקע, מתעלמים מן העובדה שהחיילים עומדים ומחכים לרגע של מזל. המכוניות חותכות אותם מכל הכיוונים.

כעבור שבע דקות הם מצליחים לחדור אל הכביש ולחצות. אבל השמחה מוקדמת והסיוט לא נגמר. לפניהם אתגר נוסף: הנתיב השני. הם עומדים צפופים על אי התנועה ומחכים. "הסוד הוא לחצות את הנתיב בתזמון הנכון", מסבירה לנו אחת החיילות שמסיימת את משימת הבוקר, "ברגע שהרמזור בצומת ביל"ו מתחלף לאדום, המכוניות מתמעטות ואז יש לנו חלון של ארבע דקות על השעון, שאז אפשר לעבור".

ואם פספסת?
"אז אני בבעיה וצריכה לחכות שוב".

נראה לא סימפטי, איך שאתם עומדים פה על אי התנועה.
"אנחנו עומדים פה ומחזיקים בגדר, כי הדף המכוניות חזק נורא. רגע של חוסר תשומת לב, או שמישהו במקרה ידחוף או יידחף, ואלוהים ישמור איזה תוצאה טרגית יכולה להיות פה".

למה אתם מצלמים פה?
8:10. מתכוננים לחצייה. אחת החיילות, שממהרת במיוחד, מחליטה לא לחכות וחוצה לבדה, כשכל החיילים מתבוננים בה בתדהמה. היא רצה במהירות, אוחזת בידה האחת בתיק ובשנייה בשקית, ומצליחה לעבור בשלום. הקבוצה הנותרת מאחור מחכה עוד כמה דקות. בחלון של הרמזור האדום בצומת ביל"ו, כשכמות המכוניות מתמעטת (אך לא נעצרת כליל), הם עוברים.

8:15. קצין מטעם מפקד הבסיס מגיע לכיווננו. "מי אתם ומה אתם מצלמים ועבור מי?", הוא שואל בנימוס. אנחנו מסבירים. הוא מתקשר למפקד הבסיס ששלח אותו ובין השניים מתנהלת שיחה. "הכל בסדר", הוא אומר לנו בסיומה, "אתם יכולים להמשיך לצלם".

הבעיה מוכרת לכם?
"כן", הוא אומר, "זה טוב שתצלמו. יופי. מצוין".

8:28. אוטובוס נוסף