ערב הוקרה: רפי סוויסה, נשוי לאליס משנת 1965, אב לארבעה ילדים, קיבל אותנו בסלון ביתו שבמזכרת בתיה המלא בתעודות ובפסלונים שאסף במשך השנים, והוא עדיין נרגש.

"הערב הזה היה מיוחד מאוד, למרות שנדרש קצת מאמץ מבחינתי. עשיתי כל מה שיכולתי, אני מקווה שלא ראו כמה היה לי קשה לדבר. היה לי כל כך קשה שרציתי לקום וללכת, אבל אז ראיתי את האולם המלא".

התרגשת מאוד?
"הערב הזה בא לחזק את רוחו של כל אדם, במיוחד לנוכח מה שאני מרגיש בשנה-שנתיים האחרונות בשל מחלתי. אני לא רואה הרבה אנשים ומנוע מלצאת בגלל מצבי, ואז מגיע ערב כזה ופתאום כל כך הרבה אנשים באו".

לא תיארת לעצמך שכך יהיה?
"ידעתי שמארגנים, אבל לא ידעתי מה בדיוק. ערב כזה חשוב מאוד לכל אדם בכל מצב. כשאתה מחזיר מלה טובה לאדם, הוא מקבל דלק, במקרה שלי חמצן. למרות המצב הקשה שבו הייתי נתון אתמול והמאמץ הבלתי רגיל, חשבתי לעצמי: 'מה, אני אקום ואסתלק? לעזאזל, מתים פעם אחת".


רפי סוויסה השבוע. כותב פר על מנהיגי הארץ. צילום: קובי קואנקס

ביקשת לעמעם את האורות.
"הפרוז'קטור האיר לעיניים, היה לי קשה. אם ככה חוקרים פושעים והם מודים בדברים שלא עשו, אני יכול להבין אותם".
היו שם אנשים שכעסת עליהם בעבר?
"אני אוהב כל אדם, לא משנה לי אם הוא פעם כעס עלי. אני אומר לך עם יד על הלב: אין לי שום כעס. בקרב האנשים האלה שפעם היו איתי והלכו איתו (עם ראש המועצה מאיר דהן, ו.ק.), ככה זה, זה מתהפך. יפה שאדם יכול לשנות את דעתו.

"במשך כ־25 שנה בחרו בי כראש המועצה. 50 אחוז לא הספיקו לי, תמיד קיבלתי 88 אחוז, אבל דור הולך ודור בא, והגיע בחור צעיר עם מרץ. יש תושבים חדשים, וזהו, הוחלט לתת לו".

היה לך קשה מאוד עם זה?
"לא היה לי קשה, זה היה רצון הבוחרים. קיבלתי את זה ולא נעלבתי".
ומה אתה חושב עכשיו על היריבות הזו ועל מערכת הבחירות הסוערת, שלא לומר קצת אלימה, שהיתה ב-2008?
"עוד במערכת הבחירות סוכם שלא תהיה אלימות, לפחות לא מצדנו. כך הנחיתי את ראש המטה שלי, אהוד אביר לב, שגם מלווה אותי בימים אלה".

בכל זאת, כולם יודעים שמערכת הבחירות הייתה רוויה ביצרים ובכעס.
"יש כל מיני סוגי יריבויות. יש יריבות של אהבה-שנאה, יש יריבות של נתק, אבל אצלי לא היה דבר כזה. בבחירות הקודמות היה קשה, אבל אני לא מאשים את דהן. שרפו לי את המכונית ואני לא בא בטענות לאיש, אני לא מטיל חשד בשום אדם".

ואם מישהו יבוא ויתנצל עכשיו על המקרה?
"אם הוא יבוא ויגיד: 'טעיתי', ואני אדע שיותר לא יעשה, שישנה את דרכיו, אני עשוי לסלוח לו".
אולי זה בכלל אסיר לשעבר?
"לא, לא יכול להיות. האסירים דווקא שומרים עלי".

אתה נפגש לפעמים עם אסירים ברחוב?
"אני לא יכול לזכור את כולם, אבל לפני שבוע הייתי בבדיקות בקופת חולים ברחובות. מישהו בא לאליס ושאל אותה: 'זה סוויסה?', ואני לא יכול לדבר כי אין לי אוויר. הוא אסיר לשעבר שאמר לי: 'בזכותך אני חי. נגמלתי והתחתנתי'. בשבילי זה כרטיס פיס שהרווחתי".

ספר קצת על המחלה.
"מצב הבריאות שלי קשה ומפריע לי מאוד ליישם את התוכניות שהיו לי. אני עומד בראש עמותה שמסייעת לחולים, 'עזרה והצלחה', וקשה לי להצליח ולעזור במצבי. אני רוצה לסיים את הספר שאני כותב על מנהיגי הארץ, שיתן לבני הנוער מושג על מי שכיהנו כאן וייסדו את הארץ. פרסמתי את הספר 'בעת נעילת שער', ויש לי ספר נוסף עם סיפורים קצרים מהחיים.

"אני כבר לא יכול ללכת לבית הכנסת ולאירועים. בעבר הלכתי לכל אירוע, של שמחה ושל צער. כל זה נמנע ממני, וזה כואב לי. אני לא יכול לבוא בטענה לאף אחד. אני בן 76 ומרגיש שהשנים ברחו לי בין האצבעות. יכולתי להמשיך לעשות עוד".

היית משנה משהו בדרך שבה הלכת?
"אם אני נולד מחר שוב, זו הדרך. אני שמח שהגעתי לישוב כמו מזכרת בתיה כשהיה קטן מאוד. היו אז פחות מ־3,000 נפש, היום יש עשרת אלפים. זו היתה התוכנית, החלום הכי משוגע שלי התגשם".

ממי אתה רוצה לבקש סליחה?
"אני מבקש סליחה מכל מי שחושב שעשיתי לו משהו לא בסדר או לא התנהגתי יפה. השתדלתי שלא לפגוע באופן אישי אף פעם, ואני מקווה שהצלחתי".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות רחובות".