הספד לארבעה: "ברגעים קשים כאלו יש תבוסה של המילים. אתה מרגיש שאין לך מילים מול מציאות של משפחה, שאיבדה שלושה דורות". כך ספד רב העיר נס ציונה, שאול אחרק, בבית העלמין בעיר, בהלווייתם המשותפת של ארבעה בני משפחת גמליאל-אטינסקי, שנהרגו בתאונת דרכים בתחילת השבוע.

ארבעת בני המשפחה, הסבתא אסתר גמליאל (72), האמא, ד"ר אפרת אטינסקי (40) ושני ילדיה, נועם בת החמש, ויערי בן תשעת החודשים, הובאו למנוחת עולמים ביום שני בבית העלמין בנס ציונה. מאות אנשים, ובהם רבים מתושבי העיר, השתתפו בצערה של אחת המשפחות הוותיקות בנס ציונה, שאיבדה ביום אחד את כל עולמה.

אסתר ז"ל ובעלה משה, שניהם ילידי תימן, היו נשואים כמעט שישה עשורים. הם הכירו בארץ, נישאו, התגוררו תחילה ברחובות ואז עברו לנס ציונה. במשך השנים נולדו להם ארבעה ילדים: שלושה בנים, דרור, אבשלום ואמיתי, ובת אחת, אפרת ז"ל, הצעירה מכולם.

אפרת עבדה כחוקרת במכון הוולקני. היא נישאה לבריאן אטינסקי ולשניים נולדו שני ילדים, נועם ויערי ז"ל. לפני כשנה קיבלה אפרת מלגה ללימודי פוסט דוקטורט. בני הזוג החליטו לארוז את המזוודות ולעבור לפרק זמן לעיר את'נס במדינת ג'ורג'יה שבארצות הברית.

החשד: עקיפה מסוכנת
התאונה אירעה ביום ראשון אחר הצהריים, כאשר ארבעת בני המשפחה עשו את דרכם לביקור קצר אצל חברה בקיבוץ רביבים שבדרום. בכביש 40 התנגש בהם טנדר צבאי, שחצה קו הפרדה לבן כדי לבצע עקיפה מסוכנת. רכב הפורד הצבאי שיצא לעקיפה אסורה פגע במשאית שהגיעה ממול, ואז בשני כלי רכב במסלול הנגדי, מכוניות יונדאי ומרצדס פרטיות.

מסע הלוויה (משה במרכז). "נשארו לי רק שישה נכדים"). צילום: אבי מועלם

כתוצאה מההתנגשות עלו באש שניים מכלי הרכב הפרטיים ובאחד מכלי הרכב נמצאו ארבע גופות חרוכות. שעות לאחר ההתנגשות נותרה במקום עגלת תינוק שהועפה החוצה. כוחות ההצלה שהגיעו לזירת האירוע התקשו בזיהוי הקורבנות, בשל האש שהתלקחה במכונית.

משפחה מוכרת
בנס ציונה, כמעט כולם מכירים את משפחת גמליאל המורחבת. משה עבד משך שנים כנהג מונית ואסף תלמידים מבתי הספר. אסתר הייתה סייעת בגני ילדים וגידלה משך שנים דורות של ילדים. הסבתא רבא, סעידה, בת 96, עברה מהרצליה לנס ציונה בעקבות בתה היחידה אסתר. "היא קנתה בית קרוב לבת שלה, כדי להיות לידה", מספרים השכנים.

הסב משה, נהג אוטובוס, איבד ברגע אחד את אשתו, בתו ושתי נכדותיו. "57 שנה היינו נשואים", הוא אומר, "אהבה גדולה הייתה לנו, אחרת לא היינו מחזיקים. לאשתי תמיד היה ראש על הכתפיים, היא תמיד חשבה קדימה. הייתה מסודרת בבית, חרוצה, מסורה לילדים ולנכדים. שמונה נכדים היו לי, עכשיו נשארו רק שישה".

הבת הצעירה במשפחה הייתה אפרת. "איזה ילדה מוכשרת", מעיד עליה אביה, "למדה בפקולטה לחקלאות, הוציאה תואר במחקר. מגיל צעיר הייתה מצטיינת, חמודה וחייכנית. אחת שאכפת לה מהכל ושכואב לה על סבלם של אחרים. אם הייתה רואה מישהו זורק סיגריה ברחוב, הייתה מקבלת עצבים ומעירה לו. פשוט ילדה מושלמת. אשתי נסעה אליה מרוב געגועים, עלתה על המטוס לאמריקה והשאירה אותי כאן. אצלנו במשפחה כולם עוזרים לכולם ותומכים. אבל מה יהיה עכשיו? ומה יקרה בחגים?".

משה יושב בבית, מוקף בבני משפחה ובחברים, מתקשה להבין את גודל האסון. "קשה לי לעכל", הוא אומר, "נדמה לי שכל זה לא קרה, שכל האנשים פה באו בעצם לשמח אותי. אתמול כשסיפרו לי חשבתי שעיכלתי, אבל מה יהיה אחר כך? מה יהיה? אני לא יודע".

כל השנים עבד משה כנהג והכביש היה ביתו השני. "אני על הכביש כל חיי", הוא אומר, "ומי עושה כזה דבר? לא עוקפים בפס לבן!".

לוויה קשה
ביום שני, בחום שרבי כבד, התאספו מאות אנשים בבית העלמין בנס ציונה, כדי להיפרד מארבעת בני המשפחה. חברים, קרובים, ראש העירייה יוסי שבו, סגנו שאול רומנו ונציגי עירייה. בתחילת הלוויה ביקשו בחברה קדישא מן הגברים שהגיעו ללוויה לסייע עם האלונקות, משום ש-16 איש נדרשו כדי להוביל את המשפחה למנוחתה האחרונה.

הקהל היה דומם בתחילה, אבל אט, אט נשברו הנוכחים בזה אחר זה. המראה המצמרר, של אם, בתה ושני נכדים רכים, הנישאים על גבי אלונקות, היה קשה מנשוא. "איך קורה דבר כזה למשפחה שבסך הכל יצאה לטייל?", קרא אחד מהם בקול סדוק.

הסבתא רבא, סעידה גמליאל, בת 96, הביטה בעיניים כלות במתרחש. למרות שהגיעה למקום בכיסא גלגלים, התעקשה לעמוד על רגליה וללוות את משפחתה בדרכם האחרונה כשהיא צועדת ברגל. "איך?", זעק הסב משה ליד הקבר הפתוח, "איך אני יכול לעזוב אותם?".

"מוטלים לפנינו ארבעה נפלאים", ספד הרב שאול אחרק, "הם לא צריכים דיבורים ולא הספדים. המציאות קשה מכל דמיון. ברגע קשה כזה, שהוא כאבה של כל המשפחה, כולנו משפחה אחת", אמר, וביטא את רחשי לבם של תושבי נס צי