כשפורצים לך לדירה זה אף פעם לא נעים, אך כשגונבים את הזיכרון היחידי שנותר ממשפחה שלמה שנספתה בשואה, הלב נשבר. כך קרה לאלינה שרף, שפורצים גנבו מביתה את הפורטרטים המשפחתיים, חלקם בני יותר מ־100 שנה. לאחר יום הם נמצאו זרוקים בחוץ, אך התמונה העתיקה מכולן, של סבא רבא־רבא שלה, טרם נמצאה

"התמונות האלה הן מי שאני ומה שאני". אלינה שרף | צילום: אבי מועלם

אלינה ודוד שרף חיים בשכונת שרונה ברחובות, בבית צנוע ונעים. הם אף פעם לא דמיינו שדווקא לבית שלהם, מכל הבתים באיזור, יבחרו להיכנס פורצים, מה גם שאלינה, מטפלת ברפואה משלימה, נמצאת ברוב שעות היום בבית

"כנראה חשבו שיש כאן מזומנים כי אני עובדת מהבית", היא אומרת. "ב־99 אחוז מהזמן אני בבית, אבל קרה יום אחד, ביום חמישי שעבר, שלא היינו בבית במשך יום שלם". 

כשבני הזוג שבו לביתם בשעה מאוחרת ביום חמישי, הם גילו כי הדלת אינה נפתחת משום שמישהו נעל את המנעול העליון, ואף אחד מהם לא עשה זאת

"פתחנו את הדלת ונכנסנו, וראינו את השידה הפוכה, קופסאות הפוכות ומעטפות על הרצפה", היא מתארת. "אפילו חיפשו בתוך האקווריום והוא היה מבולגן. הם הפכו את כל הגרביים, הן היו מגולגלות ופתחו אותן, הם פתחו כל קופסה וכל מעטפה, הפכו את חדר השינה ואת המגירות והוויטרינות, הם העיפו בגדים, ואין מה לקחת, אני לא שומרת מזומנים בבית ואני לא אוהבת תכשיטים, אז לקחו שעון אחד יקר וזוג עגילים, ומטבעות ישנים מכל העולם שאין להם שום ערך כספי". 

"הזיכרון האחרון"

השניים הלכו לישון ולמחרת בבוקר נזכרה שרף שישנן כמה מגירות בסלון ובתוכן כלי אוכל וסכו"ם לחגים. היא ניגשה למגירות וגילתה כי הסכו"ם נותר במקום, אך אז גם הבחינה במגירה שבה התמונות ההיסטוריות של המשפחה, שנעלמו.

שרף מספרת שכמעט ולא ניתן למכור תמונות מהסוג הזה, כיוון שמדובר בתמונות שניתנות לזיהוי בקלות."מסתבר שיש אספנים של תמונות עתיקות, אבל צריך ממש להכיר את התחום והסיכוי לא להיתפס הוא אפסי", היא אומרת

 הסבא רבא בוריס (ברוך) פיינברג, 1914  סבתא רבתא קלארה שומסקי ובעלה, 1936

התמונות, חלקן בנות 140 שנה, הן הזיכרון היחידי של שרף ממשפחתה, והן מספרות את סיפורם של האנשים ששרדו את תלאות המהפכות, הפוגרומים, המלחמות והשואה

"אלה תמונות פורטרט מקוריות, חלקן הוא צילום מטושטש שעליו עברו עם צבע כי לא ידעו לצלם כל כך טוב בזמנו", מספרת שרף. "תמונה אחת היא של בני הדודים והדודים שלא שרדו את השואה. יש תמונה של סבתא רבתא. היא נרצחה בשואה על ידי הנאצים. הם נכנסו אליה לבית כשהיא החזיקה תינוק בן שנה בידיים. הם תפסו את בעלה, לקחו את התינוק, הטיחו את הראש שלו בפינה של השולחן והרגו אותו. אחר כך הם ירו לה בראש ואת בעלה תלו בכיכר העיר. התמונה הזו היא הזיכרון האחרון שיש לנו ממנה. מי חוץ ממני יכול לכאוב את הכאב שלה ולספר לדור הבא מה הם עברו בשואה?". 

"יקר מכסף"

שרף מספרת, כי הרוב המוחלט של משפחתה חיו באוקראינה. חלקם ברחו לאוזבקיסטן ולארצות הברית, וחלקם נשארו באוקראינה. "סבתא עבדה כאחות בבית החולים בשטח, הצילה אנשים וחיילים במתן עזרה רפואית במלחמה. כל תמונה ותמונה מכילה סיפור שלם על כל משפחה, אחות וסבא וסבתא, דוד ודודה, זה הסיפור שלהם". 

כששרף הבינה כי התמונות נעלמו, היא ובעלה הלכו לשוק הפשפשים שנפתח ליד גן המייסדים בכל יום שישי בבוקר, בתקווה למצוא בו את התמונות

"תמונה שמודפסת על קרטון מאיזור סוף 1800, וסבא רבא־רבא בתמונה בתור ילד"

"אחר כך הלכנו להגיש תלונה במשטרה וחיפשנו בכל מקום מסביב לבית, בפחים, בפחים ציבוריים, בשיחים, עברנו עם כל המשפחה ולא מצאנו את התמונות. כשחזרנו הביתה כתבתי פוסט בפייסבוק וביקשתי מהציבור שיעזור לנו, שיפקח עין על תמונות ליד פחים ויסייע. הצענו גם פרס כספי ואנשים התקשרו ועשו שיתוף לפוסט ושלחו הודעות וסיפרו לנו איך גנבו גם להם זכרונות". 

ביום שבת החליטו השניים לצאת לסבב חיפושים נוסף ליד פחים ובשיחים, והופתעו למצוא את שחיפשו. "מצאנו אותן קרוב לבית, עטופות בסדין שנלקח לנו מהבית, ואנחנו לא יודעים אם הבן אדם שגנב אותן ראה אותנו מחפשים או את הפוסט, או שהן היו שם ובאופן מוזר פספסנו אותן יום קודם לכן", היא מספרת

כל התמונות למעט אחת היו בסדין שנמצא בשיחים קרוב לבית. "כרגע יש תמונה שאנחנו לא מוצאים, העתיקה מכולן, של סבא רבא־רבא שלי. אנחנו מדברים על תמונה שמודפסת על קרטון באיזור סוף שנת 1800, וסבא רבא־רבא בתמונה בתור ילד. הוא שרד את המהפכות ונלקח להילחם במלחמת העולם הראשונה וממנה לא חזר.

התמונה הזו היא הזיכרון היחידי שנותר לנו ממנו. זו היסטוריה שנרצחה ואין זכר לאותם אנשים שעברו מהפכה ושואה. זה יקר יותר מכל הכסף בעולם, כי התמונות האלה הן מי שאני ומה שאני, מי היינו ולאן הגענו, וזה השורש של המשפחה, וכמה אנחנו בתור יהודי התפוצות ואוקראינה ואירופה, כמה עברנו וכמה שרדנו והגענו לארץ ישראל. מה אנחנו שווים בלי הזיכרון של המשפחה שלנו? המינימום שאני יכולה, זה לעזור לזכור אותם". 

מבקשת את עזרת הציבור | צילום: אבי מועלם

כעת מקווה שרף כי התמונה האחרונה תימצא. "אני הכי מפחדת שהיא נלקחה ונקרעה או נשברה, כי היא מקרטון והיא ממש היתה שברירית". 

לצערה, כך היא מספרת, לא צילמה את התמונות לגיבוי, ולכן היא פונה גם לפורץ וגם לציבור בבקשה: "אם מישהו נתקל בתמונה ישנה של ילד על גבי קרטון קטן, דעו שמחפשים אותה".