נטלי כתריאל (41) רגילה להיות זו שמטפלת בחולים כאחות טיפול נמרץ ילדים וכמתאמת השתלות ואחות כללית ומפקחת ערב במרכז רפואי 'וולפסון', דבר לא הכין אותה להיות מטופלת בטיפול נמרץ בסכנת חיים, כשהיא מבינה כל מונח רפואי שנאמר בחדר. בימים אלה, שלושה חודשים אחרי שהגיעה לטיפול נמרץ כשהיא בסכנת חיים בשבוע 24 להריון, היא חובקת תינוק בריא בביתם.

כתריאל והתינוק. "בדרך כלל לא מצליחים להציל את הילד" | צילום פרטי

נטלי כתריאל עבדה במשך שנים רבות כאחות בטיפול נמרץ ילדים במרכז רפואי וולפסון, בשנתיים האחרונות היא עובדת כמתאמת השתלות וכאחות כללית ומפקחת ערב ולילה בבית החולים.

"זה הריון רביעי, יש לי שלושה בנים בבית - בן 17, בן 14 ובן 12", היא מספרת השבוע מביתה, כשהיא חובקת את רואי, בנה בן השלושה חודשים. "מעקב ההריון היה תקין, הייתי אמורה לעבוד ונכנסתי למיטה לנוח, עשיתי סיבוב ואז הרגשתי כאב משתק ולא הצלחתי להשחיל נשימה. לשניות חשבתי שזה שריר תפוס וניסיתי להשתחרר, ולמזלי באותה שנייה בעלי נכנס הביתה, אמרתי לו 'עכשיו אמבולנס, אם לא אני מתה במיטה'".

לטפל בקולגה

הבעל חשב תחילה שהיא דרמטית, אבל כשהחלה להלבין גם היא הבינה שישנה אופציה שקיים קרע ברחם. כתריאל הובלה במהירות לבית החולים, כשבעלה בינתיים דיווח לבית החולים שהיא מגיעה.

"כשהגענו כבר חיכו לנו בחדר לידה", מספרת כתריאל, שמסבירה שגם לקחו כמה דקות עד שהתמונה התבהרה. "העובר נראה תקין והכאב היה מתמשך. בהתחלה הכל נראה בסדר אבל אז ראו שהבטן מלאה בדם. הם אמרו 'קודם אנחנו נציל אותך, ולגבי הילד נעשה מה שצריך'".

נטלי הובהלה לחדר הניתוח, וברגע הפתיחה הבטן והרחם נקרעו לחלוטין, "וזה המזל של התינוק הזה, הוא היה עם דופק והכל היה בסדר. הוא קיבל טיפול על ידי צוות פגייה שהיה במקום, ונולד במשקל 800 גרם - שזה משקל גדול יחסית לשבוע הזה".

בזאת עוד לא תמה הסכנה. הדימום המשיך ללא הפסקה. בין עובדי צוות טיפול נמרץ כבר עברה שמועה שאחות בהריון מבית החולים נמצאת במצב קשה לאחר לידה מוקדמת, ואמורה להגיע לטיפול נמרץ

"איפה ששכבתי היה הצוות שאני עובדת איתו על בסיס יומי", נזכרת כתריאל. "והיה להם מאוד קשה לקבל אותי כשאני מורדמת ומונשמת. אחרי יומיים העירו אותי והייתי מופתעת מכל הפרצופים. הייתי בטוחה שעכשיו קמתי מהניתוח, ולא חשבתי שעברו יומיים. רק אחרי שיצא התינוק התחלתי לשאול מה קרה. השאלה הראשונה ששאלתי היא 'מה עם הילדים בבית?' והשאלה השנייה היתה 'האם התינוק חי?'".

החשש של הילדים

כתריאל מספרת שבשל תפקידה כמתאמת השתלות בבית, נושא המוות אינו טאבו. "הילדים שואלים ומתעניינים, ופתאום הם חוו את את הטראומה מהצד שלהם, הם מבינים שאמא היתה בבית, נסעה באמבולנס ולא חזרה. הם רצו לבקר ולא יכלו, והם היו בטוחים שמכינים אותם לבשורה רעה".

אחרי שכתריאל התעוררה ויצאה מכלל סכנה עוד היו למשפחה שלושה חודשים שבהם רואי הקטן היה מאושפז בפגייה, "זר לא יבין. עד שאת לא עוברת את זה על בשרך את לא מבינה, בתור מפקחת הייתי עוברת שם ולא היה לי מושג מה עוברות האמהות שם". היום, במבט לאחור היא יודעת שזה היה יכול להסתיים אחרת. "חד־משמעית, קרה לי נס. בקרע בדרך כלל לא מצליחים להציל את הילד. איזה מזל שזה קרה לי, שהייתי בסביבה של בית החולים, שם יש את הצוות הטוב ביותר".

ממיטת טיפול נמרץ המשיכה כתריאל בעבודתה, "לא הספקתי להכשיר מחליפה  ולא עשיתי חפיפה, אז את החלק הלוגיסטי ניהלתי מהמיטה כשאני מחוברת לחמצן".