היא מציגה את עצמה בשם אור לב, עדינה וחייכנית, אך זה לא השם שנתנו לה הוריה כשנולדה לפני 24 שנים. על מנת שלא ישייכו אותה לעבר של אביה היא שינתה את שם משפחתה, תחילה בפייסבוק, אחר כך באופן רשמי וכעת רק מעטים מכירים את שם משפחתה האמיתי.

"אבא שלי הוא אדם מאוד מוכר, אין אדם שלא מכיר אותו וחשוב לי להתנתק מהעולם הזה", היא מסבירה. "אנחנו כבר לא בקשר, אבל גם המשפחה לא אוהבת את החשיפה. הסיפור שלי מאוד אישי ולכן בחרתי לכבד אותם".

 אור לב והספר שלה. "אבא כעס" | צילום: קובי קואנקס

ילדותה של לב, בת הזקונים, לא היתה פשוטה. "אבא היה מכור לסמים וישב הרבה בכלא, רוב הקשר שלנו עד גיל 12 התבסס על ביקורים שם. כשהוא היה מגיע הביתה לחופשות קצרות זה תמיד נגמר באלימות ובכי.

"אמא היתה מתרגשת, קמה מוקדם ומכינה הכל ובסוף היה פיצוץ, כלים נשברים, תמונות עפות, צעקות, קללות וגם אלימות. זה תמיד היה מופנה אליה ולסביבה, לא אלינו הילדים. באופן אבסורדי אבא היה צועק על אמהות שהיו מרימות את הקול שלהן על ילדיהן.

"אבא היא הולך ברחוב ואנשים היו עוברים למדרכה ממול כי פחדו ממנו", היא נזכרת, "הוא היה נכנס למסעדה ומיד הבעלים היה יוצא לפנק אותו, העיקר לרצות.

"כשהייתי לוקחת ממתקים מהמכולת, המוכרת תמיד היתה מוותרת לי ומוסיפה 'תמסרי ד"ש לאבא'. אני זוכרת שיום אחד הלכתי ברחוב והייתי שקועה בספר, נתקלתי באדם שצעק עלי להיזהר והתנצלתי, אבל כשהוא הבין מי אני הוא אמר 'עם אבא כזה את לא צריכה לחשוש, גם בחושך את יכולה ללכת בלי להסתכל'. הוא ממש נראה מפוחד".

כשסיימה תיכון החליטה לעזוב את עיר מגוריה, להתרחק מהסטיגמה, הקשר המשפחתי והזכרונות. "יחד עם בן זוגי החלטתי לעזוב. לימים הגעתי לחולון ועבורי היא התחלה חדשה, כאן אני רוצה בית אחר. היו לי תקופות מאוד קשות, רגעים שחשבתי שהכל אבוד".

בעיצומו של אחד המשברים, לפני שנתיים, הגיעה לב להרצאה של ליאת דויטשר שעוסקת בהעצמה אישית. "אמרתי לה בפרצוף 'אני נותנת לחיים האלה עוד חודש, אם זה לא עובד אני לא רוצה לחיות', היא כנראה נבהלה כי היא ממש לקחה אותי תחת חסותה".

במקביל התחילה לב לכתוב ולאחרונה יצא לאור ספרה 'אור של תקווה', שמספר את סיפורה ותובנות שלמדה. "למדתי את שיטת חמשת הגופים של דויטשר, באמצעותה אפשר לסייע לכל אדם שעבר טראומה או מנסה להגיע להישג מסוים.

"אני מאמינה שכל טראומה שאנו חווים כילדים מלווה אותנו כמבוגרים, וכדי להתגבר צריך לחזור אחורה ולתקן", היא אומרת. "הכתיבה היתה סוג של תהליך ריפוי עבורי, הורדתי המון דמעות, אבל ידעתי שאם לא אפתור את הבעיות שלי מהשורש זה ירדוף אותי. כשסיימתי את הספר הרגשתי שבאמת הצלחתי להביא את החיים שלי למקום טוב יותר".

איך המשפחה קיבלה את הספר?
"לאמא היה מאוד קשה לקרוא אותו. למרות החיים הקשים שהיא עברה היא אישה מאוד חזקה. תמיד ידעתי שמאחורי החיוך שלה מסתתר בכי, אבל היא החזיקה את עצמה עבורנו ודאגה שלא יחסר לנו דבר.

"אחי לא דיבר איתי על זה, אחותי זוכרת את הדברים קצת אחרת ממני. בהתחלה כולם איימו שימחקו אותי, אבל עם הזמן הם הבינו. אבא לא אהב את הספר, בהתחלה הוא לא קרא, וכשהגיע אליו קטע שבו אני מספרת זכרונות ילדות קשים הוא ממש כעס.

"הוא שלח לי הודעה שאני לא הבת שלו ושלא אבוא לבקר אותו גם כשיהיה על סף מוות. היו הרבה רגעים קשים בניסיון לבנות איתו קשר בריא. אני מניחה שיש דברים שלא אצליח לתקן".

היום אור חיה בזוגיות וחולמת לסייע לאחרים. "בחרתי בן זוג שאמנם מכיר את העבר שלי, אבל הוא ההיפך הגמור מאבא שלי, גם בחיצוניות וגם בפנימיות. טוב לי ואני רוצה לעזור לאחרים. חשוב לי שאנשים יידעו שלא משנה מאיפה הגעתם או מה חוויתם בחיים, כל אדם יכול לעשות שינוי ולהגשים חלומות. מעט מאוד אנשים הם מאושרים, רובנו רק שורדים, וזה לא צריך להיות ככה".